לא זמר קסטות או זמר נשמה

 ויש גם דברים טובים.
החתונה של האמצעית מתקרבת במהירות מפחידה.
בשלב זה לאור איומים האיראנים חיזבאללה , החות'ים וכל שאר העולם פחות או יותר, אני מקווה שעד שיגיע המועד, בעוד פחות משלושה שבוועת, אכן נוכל לקיים את החתונה.
החתונה הקודמת היתה בקורונה וגם סביבה היתה תחושת אי ודאות עד הרגע האחרון .
פה הכל כבר סגור ומוכן, אני רק מקווה שהמצב הבטחוני יאפשר.
האמצעית הנהדרת נרגשת מאד ואני מקווה עבורה שתקבל את החתונה שהיא חולמת עליה.

הקטנה סיימה השבוע את המבחן האחרון לשנה זו, וסיימה שנה שניה ללימודים. בעוד שנה והיא מקבלת את התואר ומתחילה לעבוד. במקצוע שלה. וואו.
היא מדהימה אותי בבגרות ובתבונה שלה. בכל פעם שהיא מבקשת את חוות דעתי על משהו שכתבה, על תגובה שהגיבה לפרובוקציה של מישהו, על מייל בקשה ששלחה, אני נדהמת מכמה היא מעמיקה, ענינית ורצינית.
זה מרגיע אותי לדעת שהיא מוכנה לצאת לעולם ולפרוש כנפיים.
היא היתה התינוקת שלי מאז ומעולם והקשר שלנו מיוחד מאד. ועכשיו אני יודעת שהיא יכולה להסתדר בכוחות עצמה.
הגדולה והאמצעית סיימו את התואר הראשון וקיבלו תעודות.
הגדולה החליטה להמשיך לתואר שני באוניברסיטה הפתוחה והאמצעית החליטה שעכשיו היא נחה אחרי תואר ראשון בכלכלה שעשתה באוניברסיטה הפתוחה.

והגמל, הקשר איתו התחזק מאד בחודשים האחרונים. אנחנו מדברים הרבה בטלפון ונפגשים פעם בשבוע שבועיים, שזה מצוין לי. נראה שמבחינת מפגשים אנחנו לא נפגשים הרבה יותר, אבל משהו משוחרר יותר וזורם יותר.
השיחות שלנו יומיומיות יותר.
כלומר, רוב השנים היינו יכולים לא לדבר ימים רצופים, לפעמים אפילו שבועיים או יותר.
עכשיו אם חולפים יומיים שלושה בלי להתכתב או לדבר, אחד מאיתנו חש צורך לשמוע שהכל בסדר בצד שני.
שיחות הטלפון שלנו ארוכות יותר רציניות וקלילות יותר.
קשה להסביר אבל זה אחר. 
עדיין יש לו רגעי בהלה כשפתאום הוא מרגיש קרוב או מחויב מידי. אבל אני מכירה אותו וזה לא עושה עלי רושם.

הכלבים, ובכן זאתי, עדיין טמבלית כמו שהיתה מהיום הראשון. קשה לי עם זה שהיא לא נקיה ומריחה לא טוב. היא לא נקיה כי היא מריירת המון, הולכת עם חוט רוק מדלדל מצד הפה. אני קושרת את זה לדפיקות של הגזע שלה, קינג צ'ארלס. מה שמזכיר לי, אני מתחננת, אל תקנו כלבים גזעיים זה מתכון לצרות. וחבל על הכלבים שמחכים בכלביות. היא חמודה ותלותית מאד. יש לה את הכורסא שלה ופינה שלה על הספה, היא מקבלת אוכל ופינוקים, ליטופים וטיולים. אז אי אפשר להגיד שהיא מוזנחת
מנחם הוא הילד המועדף, אין מה לעשות, לא יפה להגיד אבל זו האמת.
הוא הולך ונעשה חרדתי יותר ויותר, בוכה כשאני יוצאת מהבית ומתקשה להפרד.
באחד הלילות המתוחים האחרונים, למעשה בלילה שלאחר חיסול המפקד בחיזבאלה ולפני הבוקר של חיסול הנייה, אף אחד לא ישן ממש טוב, אבל אני ישנתי גרוע, כי מנחם נכנס להתקף חרדה באחת עשרה בלילה ולא נרגע קרוב לשלוש שעות.
הוא ניסה להתחפר מתחת לשמיכה שלי, התנשם בכבדות, עח וירד מהמיטה באי שקט, ביקש לצאת ואז להכנס ואז נעלם לשעה...
לא ממש ישנתי בלילה הזה ועד עכשיו אני לא יודעת מה עבר עליו.

השבוע הספקתי לבקר במרפאה האונקוגניקולוגית ושם הרופא המליץ לי להוציא הכל, רחם, חצוצרות ושחלות. הוא חזר מהתמחות בקנדה עם המון ידע חדש וטרי.
אמרתי לו שאני הולכת על ניתוח אצלו אלא אם בזימון תורים יקבעו לי תור לעוד יותר מחודשיים. כי אין לי כוונה לחכות יותר מידי שזה יהפוך לסרטן של ממש, אם זה לא סרטן ממילא.
הוא סיפר לי שבארבעים אחוז מהמקרים, לאחר הוצאת הרחם מגלים בבדיקה הפתולוגית שיש בו כבר תאים סרטניים. והבנתי שאף אחד לא מתייחס למצב בקלות ראש. 
קשה לי לשמור על הסוד מול הבנות שלי ומול הגמל, אבל אין ברירה עוד קצת. אני מקווה שבשבוע הבא אדע אם יש תאריך בזמן סביר או שאני צריכה לחפש אפשרות לניתוח פרטי. קיבלתי מהרופא בבית החולים את ההמלצה שלו על מנתח פרטי, ולשמחתי הוא עובד עם הביטוח שלי, אז אני די בטוחה שיסתדר בזמן טוב.

לקראת הסופ"ש התחלתי לסדר את הבית, ובעיקר את חדר האורחים לקליטה של הגדולה והבנות ואולי גם בן הזוג למידה ותהיה מתקפה איראנית/חיזבאללה/ח'ותים ומי לא, הם כנראה יהיו באיזור מסוכן יותר ומעדיפים לבוא אלי.
כל יום אנחנו מדברות ושוקלות מה לעשות.
בסופו של דבר לא באו לסופ"ש ויכולתי לבלות עם הגמל ולנוח.

אז זהו, פחות או יותר סיפרתי על הדברים המשמעותיים יותר שקרו בחודשים האחרונים.
עכשיו אפשר שירגע?

מקופחת מקופחת, אבל יש לה כורסא משלה...