אני האשם, האשם תמיד

 הרפואה הציבורית הפתיעה לטובה.
ביום שהייתי במרפאה האונקו גניקולוגית, הרופא אמר שבסוף היום הוא שולח לזימון תורים את כל המועמדות לניתוח ותהיה תשובה לגבי התאריך די מהר.
הוא אמר שיש להם סידור חדש, במידה ואין תורים זמינים בבית החולים עצמו, קובעים תור לבית חולים רפאל בתל אביב, ומנתחים שם המנתחים של בית החולים, במימון של הכללית, אבל בתנאים של בית חולים פרטי, אם זה רלוונטי לי.
אמרתי שרלוונטי בהחלט.
יש מינוס בניתוח בתל אביב והוא הריחוק מהבית וממקורות התמיכה שלי, ויתרון בבית החולים הפרטי על כל תנאיו הנוחים הרבה יותר. לא היתה לי דיעה לכאן או לכאן לגבי מה אני מעדיפה והחלטתי שזו לא החלטה שלי ומה שיקרה זה מה שצריך לקרות.
וכשהתקשרתי לברר בזימון תורים, נאמר לי שיש תור לניתוח בעוד חודש ושהוא יהיה בבית חולים ולא בתל אביב. אחלה.
אולי אחלה, אבל כשזה הפך לוודאי וכשהשעון התחיל לתקתק ולמנות את הזמן לאחור, התחלתי להילחץ. ממש אבל.
כבר עברתי אי אילו ניתוחים בחיי. את יום הולדת 15 חגגתי בבית חולים אחרי ניתוח קיבוע עמוד שדרה. הייתי ילדונת נטולת דאגות ולא חששתי במילימטר. כמו התמימים, חייתי את הרגע. כשהיה טוב הכל היה טוב וכשהיה רע, הכל היה רע.
בצבא עברתי ניתוח דחוף לכריתת ציסטה על השחלה, גם אז לא פחדתי במיוחד, כאב לי ורציתי שיגמר, אבל לא פחדתי.
זה מסביר למה שולחים נערים ונערות בגילאים האלה לצבא, הם פשוט לא מפחדים כמו אנשים מבוגרים יותר. עכשיו אני מפחדת הרבה יותר. אני יודעת מה יכול להשתבש וגם מאמינה שדברים יכולים לקרות. אמונת ה"לי זה לא יקרה" הולכת ונחלשת עם השנים והנסיון.

יום לפני שקיבלתי את התור לניתוח שלחתי לכל מוזמני החתונה שלי, את ההזמנה לחתונה. חלקם שלחו תגובות, בעיקר מי שלא יכול להגיע, תוך הסבר והתנצלות.
ובבוקר יום שני התעוררתי ומצאתי הודעה מחברתי יוגה, אני אכתוב את נוסח ההודעה פה:

אוי פוע'לה, סליחה. שלחת את ההודעה כשהייתי בשיעורים. אחר כך כל היום הייתי עסוקה עם הבן שלי והחתולה שלו שחולה נורא. וככה היום עבר. סליחה. מזל ומזל. ואת יודעת שאני אוהבת אותך ואת הילדות המדהימות שלך. אבל אולמי בון בון צפון זה לא כוס הקפה שלי במחילה. אחבק חזק את אם הכלה, אבוא לראות את השמלה שבחרת...ובזה נסתפק(אייקונים של פרצופים מתנצלים) ליל מנוחה אהובתי וננסה לדבר מחר.

לא היה לי כיף להתעורר להודעה כזו.
אני מכירה את יוגה כבר הרבה שנים ומכירה את הנקודות חולשה שלה, את הרגישויות ואת תפיסת העולם.
היא רגישה לריחות, לאור ולרעש. היא אוכלת תמיד רק לפי משטר האכילה שנכון לה באותו זמן והוא בדרך כלל לא כולל דברים שרוב האנשים אוכלים.
לחתונה של הגדולה היא לא באה כי היתה קורונה והיא פחדה והעדיפה לא להחשף. ככה אמרה ואני כיבדתי את חששותיה. אבל עכשיו?
הכי היה לי קשה עם הביטוי אולמי בון בון צפון.
דיברנו המון לאורך השנים על החתונות המוגזמות עם האוכל הלא תמיד אכיל, על המוזיקה הרועשת, על המוני האדם שאינם מוכרים... ואולמי בון בון היה מן כינוי לכל הרע שיש באולמות ובחתונות בכלל. ממש צבט לי לקרוא שככה היא מתייחסת לחתונה של הבת שלי. לא הזמנתי אותה לחתונה, הזמנתי אותה להיות איתי ביום הזה, כמו שהזמנתי את מעט האנשים שרציתי שיהיו איתי.
הרי אף אחד לא סופר לך את זמן השהות בחתונה, והיו יותר מחתונה או שתיים שבהן הגעתי התחבקתי, נתתי את הצ'ק ונמלטתי מייד אחרי החופה, בלי לאכול או לרקוד. כי כיבדתי את המארחים שהזמינו אותי. ולמרות שהחתונה לא היתה כוס התה או הקפה שלי, באתי כדי לכבד ולשמח את המזמינים.
אז אם חברה שלך מזמינה אותך, לא תצליחי לעשות את המאמץ?
החלטתי לא לענות לה. כי עדיף לי לא לענות כשאני כועסת ופגועה. אני מניחה גם שהסטרס הלא קטן שנקרא החיים שלי עכשיו, לא הועיל בשום דבר.
ואז, בצהרי אותו יום קיבלתי את תאריך הניתוח והסטרס התגבר עוד יותר, ושכחתי את ההודעה שלה.

כעבור ארבעה ימים הגיע הסופ"ש והיא הציעה לבוא אלי לקפה.
שאלתי את עצמי אם אני מעוניינת וגיליתי שלא. עדיין הרגשתי פגועה וכועסת. אבל לא רציתי לפתוח עוד חזית שתדרוש ממני אנרגיות, אז כתבתי לה שאני לא בטוחה שיסתדר היום עם איזה אייקון אנמי. קורה. היו המון שבתות שאחת מאיתנו הציעה להפגש ולשניה זה לא הסתדר. קורה.
כעבור כמה ימים היא כתבה לי שאמנם לא דיברנו ולא נפגשנו אבל היא מרגישה שאני כועסת עליה. כאמור, לא רציתי לפתוח עוד חזית וקיויתי שהכל יתמוסס ויעלם עם חלוף הזמן, אבל לא יכולתי לענות תשובה שלא תגרור אחריה דיון שלם, אז החלטתי לכתוב את האמת.
 

כתבתי: האמת, כן. אני מאוכזבת למדי מההתיחסות שלך לחתונה של האמצעית. הזמנתי רק את מעט האנשים שרציתי שיהיו איתי ביום הזה שמקרה הוא חתונה ובמקרה של הבת שלי. וזה די מבאס להבין שלך לא חשוב ולא כיף להיות איתי. זה שלך ואני לא מאמינה בלעשות ריגשי בשביל שמישהו יבוא, אבל זה עדיין לא מפחית את תחושת האכזבה.
אני בעומס יותר מטורף ואין לי כוח, אנרגיות או חשק להתבחבש בזה, לכן לא אמרתי כלום וגם לא הייתי אומרת אם לא היית שואלת, אבל שאלת.

בתגובה היא שלחה לי הקלטה של שתי דקות שבה הסבירה כמה קשה לה חתונות על כל הרעש וההמונים והאוכל שהיא לא יכולה לאכול.
וואלה, אם היתה כותבת את זה ולא את ההודעה שכתבה, כנראה שהייתי מתבאסת הרבה פחות. ועדיין אני חושבת על זה שכשהיא התחתנה עם הפעוט אי אז לפני שנים (במועצה הדתית הקטנה באיזור) באתי בשיא ההתרגשות, עם בגדי העבודה באמצע יום העבודה, כדי להיות איתה ברגעים האלה, באמת שהיא לא יכולה לבוא להגיד שלום וללכת? לא מדובר על חתונה בחור על קצה צוק במדבר, אלא במקום נגיש ולא רחוק במיוחד.
ועדיין, אם היתה כותבת על הקשיים שלה בתור תגובה להזמנה לחתונה, זה היה נראה אחרת.

כתבתי לה שוב שאין לי כרגע יכולת להתמודד עם עוד אירוע רגשי בחיים שלי ושהכל טוב, שתשתכח ששלחתי לה הזמנה.
אחר כך חשבתי שדי התרחקנו בשנים האחרונות, אנחנו נפגשות הרבה פחות ומבלות יחד הרבה הרבה פחות והיא כנראה בכלל לא יודעת שום דבר על הגדולה והלב, על יוספה והלב ולא על מצב הבריאות שלי. כששאלתי אותה אם היא יכולה לקחת אותי לבדיקה בהרדמה, שהיתה ההיסטרוסקופיה, היא אמרה שזה לא מסתדר לה ולא הרחבתי על הנושא והסיבה. על השיפוץ היא יודעת כי ביקשתי ממנה את השם של המעצבת שמפקחת על הבניה.

מאז לא דיברנו.
אתמול היתה לה יום הולדת, יש לה ארבעה ימים לפני, ולא שלחתי לה הודעת מזל טוב ולא התקשרתי.
אין לי המון חברות וזה לא פשוט לאבד אחת.
אבל אולי החברות הזאת כבר פגת תוקף.
אולי גדלנו והתפתחנו למקומות אחרים ואנחנו פחות קרובות ודומות כמו שהיינו בעבר.

חבל לי. אבל באמת שאני לא מסוגלת להכיל אותה על כל רגישויותיה האין סופיות הדורשות התחשבות, כרגע.
ואם החברות הזאת תגמר, זאת תהיה אשמתי כי בהחלט ניסתה לתקן.

אני קונה לכוכי "קעקועים" והיא אוהבת להדביק אותם עליה ועלינו, על כולנו. זה מה שהיא בחרה לי הפעם....