יום שני, 7 ביוני 2021

הסיוט באילת

לפני כחודש וחצי נסענו לאילת, הגמל ואני. זו היתה נסיעה שחיכינו לה מאד, קצת תהיתי איך יהיה, כי בדיוק באותו סופ"ש נסעו לאילת גם בתי הגדולה והחתן וגם המהנדס והדביקה.
החלטנו שכיוון שכולנו באילת באותו זמן, נפגש לארוחת ערב משותפת במסעדה ביום שישי. 
קצת חששתי שלא יהיה לנו מספיק זמן למנוחה והשתבללות בגלל שאנחנו לא לבד שם. כמה מעט ידעתי....

הגמל הגיע לאסוף אותי ואמר שהוא מרגיש קצת לא טוב, אבל לא משהו חריג.
ניסיתי להבין מה הוא מרגיש והצעתי בחצי פה שנבטל את הנסיעה ונסע פעם אחרת. הגמל ביטל את דברי ואמר שהכל בסדר ומקסימום, תמיד אפשר לחזור הביתה.

בדרך לאילת האווירה היתה מתוחה למדי, אני הצעתי שנקח איתנו מרשם או אנטיביוטיקה כי לפי מה שתאר, אולי יש לו דלקת בדרכי השתן, והגמל לא היה מוכן לשמוע על זה.
הצעתי לו להתחלף בנהיגה, הוא לא היה מוכן. 
כשהגענו לאילת בערב הוא כבר ממש הרגיש רע ועבר עלינו ערב שסבב את ההרגשה הרעה שלו. כל הסימפטומים החמירו והוא הרגיש נורא.
הוא לא רצה לקבל את עצותי ואת עזרתי, והרחיק אותי ממנו. 

(אני יכולה להבין את זה. כשאני חולה אני לא רוצה שיתקרבו אלי, שלא יגעו וידברו איתי, והוא לא שונה ממני.
ובכל זאת, היינו תקועים יחד באותו חדר) 

הלילה עבר בריצות שלו לשירותים, בהרגשה איומה ובחוסר שינה.
למחרת בבוקר, נסענו לקופת חולים באילת. הגמל לא הסכים שאכנס איתו לרופא ויצא מהחדר אחרי כמה דקות ואמר שהרופא לא מוכן לטפל בו בגלל כל מחלות הרקע שלו, ושהוא הפנה אותו למיון. אבל אין מצב שנסע למיון. 

לכן הגמל התקשר למרפאת האם שלו וקבע תור טלפוני עם הרופאה שלו.
חזרנו למלון וחיכינו לטלפון. 
הרופאה רשמה לו אנטיביוטיקה וסיכמה איתו שיבוא אליה כשיחזור למרכז.

יצאנו לסיבוב בתי מרקחת בחיפוש אחרי האנטיביוטיקה, היא לא היתה בשני בתי המרקחת הראשונים שבהם היינו ונאלצנו לנסוע לשלישי אחרי שביקשנו מהרוקח שיברר בדיוק איפה יש.
אמרתי לגמל שהמינון שהרופאה נתנה לו לא מתאים ושהיא נתנה לו מינון של ילדים, לכן הוא לא מוצא את התרופה. 
לפחות הוא קיבל את דעתי והיה מוכן לקחת מינון כפול, כמו שאמרתי לו.
 בכל הנסיעות בעיר אני נהגתי, מה שמעיד יותר מכל על החולשה שלו.
גם בבתי המרקחת הוא לא רצה שאעמוד במקומו בתור והציע שאחכה לו באוטו או שאסע למלון והוא יקרא לי כשיגיע לראש התור. 
שוב הרגשתי שהוא מרחיק אותי וכועס עלי וזו היתה הרגשה איומה. אבל הייתי  כלואה איתו.
כמעט כלואה, היה שלב שהמהנדס והדביקה הגיעו למלון, הם שכרו חדר אחר במלון, אז הלכתי לבקר אותם קצת, כדי להמלט מהמצוקה של שהות עם הגמל.

חזרתי די מהר לחדר, כי דאגתי לו ופחדתי שיקרה משהו כי הוא כל כך חלש.
ואכן אחרי שחזרתי הוא כמעט איבד את ההכרה והרגיש מזעזע. 
ישבתי ליידו, ניגבתי לו את המצח ותמכתי אותו עם כריות עד שהוקל לו.

הוא נח קצת ונרדם וכשהגיע הרגע לנסוע למסעדה הוא היה רעב והרגיש הכי טוב שהרגיש  מאז שנפגשנו יום קודם.

הארוחה היתה נהדרת. בועה של אושר והנאה לכולנו. גם האוכל וגם החברה, הכל היה נהדר.

אחר כך חזרו למלון, ומאמצע הלילה מצבו התחיל להתדרדר שוב. הוא התחיל להעלות חום וסבל מאד.

בבוקר, נסעתי לקנות מצרכים לכריכים לדרך, ושתייה לגמל. ארגנתי את החדר, ארזתי את התיקים ולקחתי את הציוד לאוטו.
הכנתי אוכל לדרך ויצאנו בדרך חזרה.

הפעם הוא נתן לי לנהוג והתברר לו שאין לנו ברירה וחייבים לנסוע דרך מצפה רמון, כי כביש 90 היה סגור ולכן אני אקח אותו הביתה.
כיוון שנסענו באוטו שלו, ניסינו להבין איך אחזור הביתה, והוחלט שאמשיך עם האוטו שלו והוא יבוא עם אחיו לאסוף אותו כשירגיש טוב יותר (חשבנו שזה עניין של יומיים שלושה עם האנטיביוטיקה) 
אבל אז גיסתו, שאותה לא פגשתי בחיים לפני כן, התנדבה להסיע אותי. 

גם הנסיעה לביתו לא היתה פשוטה. הוא לא רצה שאתערב לו ואגיד לו מה לעשות. ואני הרגשתי דחוקה הצידה ומושתקת.

כשהגענו לבית שלו, עזרתי לו להתארגן, הכנתי לו תה ולמרות שהייתי פגועה עד העצם, לא רציתי לעזוב אותו לבד.
הוא נהם עלי שהוא לא לבד, כל המשפחה שלו פה. 
ואז גיסתו הגיעה ואנחנו נפרדנו, ונסעתי איתה הביתה.

מאז דיברנו המון על הנסיעה לאילת והגורמים להתנהגות שלו ולזו שלי ותכננו עוד כמה דרכי התנהגות וקודים כדי לטפל ולמנוע מצב דומה.
שוחחנו על גבולות אישיים וקשיים אישיותיים ואיך לשמן ולהחליק את הקושי. 
הוא אמנם מרגיש רגשות אשמה איומים, על כל מה שעברנו, לתפיסתו, מה שעברתי בגללו באילת. אבל אני, אין בליבי עליו.

והשבת הוא בא אלי במיוחד כדי להגיד לי פנים אל פנים שמה שחששנו ממנו קרה.
כל ההתפרצות המטורפת של החולי, היה בעצם סימן שהסרטן שלו חזר ושהמצב לא משהו. 

אז לא משהו.
ממש לא משהו. 
ידעתי שיום אחד זה יחזור, אבל קיוויתי שלא, בכל זאת הוא שבר את כל הסטטיסטיקות ועברו כבר עשר שנים מהפעם הראשונה.

התקופה הקרובה לא תהיה קלה.
אבל הטיפולים היום מתקדמים וטובים יותר. אז אני לא מאבדת תקווה. 

זהו.

זאתי נמצאת בצב"ח, כנראה שאצליח לקבל אותה. כבר אמרו לי כן.
(כי אי אפשר רק בשורות זוועה) 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה