מה אני אגיד לכם, היתה מוצלחת לאללה.
יותר ממה שחשבתי תהיה, וספויילר, התרגשתי ובכיתי כמו אחרונת האמהות הנרגשות.
שבוע וחצי לפני התאריך המיועד התברר לנו שגן אירועים קטן מאד וקרוב מאד הביתה, נחשב בכלל למסעדה ולכן יכול להכיל יותר מוזמנים. תוך יום וחצי, הגדולה והחתן סגרו עם המקום ואנחנו קיבלנו רשימות טלפוניות לעדכן ולהזמין את כל מי שאמרנו לו שלא יודעים אם נוכל להזמין אותו.
החתונה חולקה לשתי קפסולות מופרדות בזמן, קודם המשפחה והחברים הקרובים, ואחר כך החברים של הזוג. בקפסולה הראשונה, השולחנות הוצבו בחוץ, מרוחקים ומופרדים ובקפסולה השניה כבר היו ריקודים ואוכל מבופה.
אמנם היו מסכות בכניסה ואלכוג'ל , אבל מלבד המלצרים והגמל ואולי עוד אדם או שניים, אף אחד לא ממש השתמש בהן.
שבוע לפני החתונה החברות והאחיות ערכו לה מסיבת רווקות שגם אני הייתי מוזמנת אליה. ברוח הימים האלה המיקום שונה מספר פעמים עד שנקבע למקום לא רחוק. הבנות החמודות ארגנו שתיה ואוכל. שם גם למדתי מה זה שולחן שוק.
אכלנו ודיברנו וצחקנו המון. לא היתה תוכנית אומנותית, אבל בגלל שכולנו מכירות היטב, ושתיים מהחברות הקרובות הן ממש בנות בית אצלי, השיחה זרמה בקלילות, והגדולה אמרה - רק רציתי להיות ערב עם הנשים שאני הכי אוהבת בעולם...אז הערב הוכתר כמוצלח.
יום לפני החתונה נסענו למקווה, הגדולה באה אלי בצהריים, נפרדה מהחתן עד למחרת ואיך שהוא הזמן עבר מהר מאד והגיע הערב.
אני, שאין לי מושג מה זה מקווה ומעולם לא הייתי באחד, ביליתי את היומיים שקדמו לאירוע בבירורים עם מבינות דבר, מה הן חושבות ומה הן ממליצות לגבי המקווה. אספתי עצות, טיפים, רעיונות וחוויות של אחרות.
הכנתי חלוק מגבת לבן, שקית טופי, עוגה, ושוקולד, לקחת איתנו למקווה, כי אמרו להביא מתוק ובטח סוכריות לזרוק על הטובלת.
אספנו את האמצעית החיילת שהגיעה ברכבת ונסענו לאסוף את החמות לעתיד שרצתה להצטרף והוכרזה כמבוגר האחראי, כיוון שהיתה במקווה יותר מכולנו ויודעת הכי טוב מה עושים וגם איך עושים קולולו. שזה כישור חיים חשוב ומשמעותי באירועים כאלו, מסתבר.
באוטו השני היו אמורות לבוא הקטנה ועוד שתי חברות, אבל אחת החברות כל כך התעכבה שהן איחרו את האירוע כולו, ונאלצנו להתקשר אליהן בסיומו ולהגיד להן להסתובב ולחזור הביתה.
הקטנה היתה מאוכזבת וכעסה על החברה שגרמה לאיחור. מובן מאד..היה חשוב לה להיות עם אחותה .
חוויות המקווה היתה מאד עניינית בעיני.
כל מי שדיברתי איתה, סיפרה איזה סיפור רוחני ומרגש שקשור למקווה. זכרתי את הסיפור שמניפה סיפרה לי על המקווה של בתה והחוויה המרגשת שאיתה יצאה ממנו. ונוספו הסיפורים של אחותו של הגמל, שהתרגשה בשבילי נורא וגם הוא. דיברתי עם חברה דתיה ואחת שממש לא, אבל שליוותה חברות וטבלה בעצמה, והתכוננתי למשהו רוחני, ובעיקר הורדתי את חומות האנטי הטבעיות שלי, והחלטתי להיות שם בשמחה, עבור הבת שלי.
הגענו טיפה מוקדם, והבלנית עוד לא היתה, אז חיכינו לה בחוץ.
בנתיים החמות סיפרה מה שהיא זוכרת מהמקווה שלה ומליווי חברות שלה למקווה.
כשהגיעה הבלנית, ופתחה את המקווה, גיליתי שמדובר במקום קטנטן, פצפון, שונה לחלוטין ממה שהייתי מדמיינת שיהיה. ביקשתי רשות להכנס ולראות איך נראה והתרשמתי מקטנותו ומהנקיון שלו .הוא נראה לי מאד מעשי ותכליתי: מדרגות שיורדות לתוך מים חמימים בדיוק בעומק שמאפשר התכופפות מהברכיים וטבילה מלאה של הגוף.
הגדולה נכנסה למלתחה צמודה והבלנית הסבירה לה מה לעשות ושתקרא לה כשהיא במים. ויצאה לשוחח איתנו בנתיים.
אנחנו חיפשנו פינה להניח בה את המתוקים שהבאנו. גם החמות הביאה עוגיות ושתיה קלה, כך שתפסנו לא מעט מקום על הספק שולחן צד שהיה שם. חיכינו, בלי לדעת בדיוק למה.
הגדולה קראה לבלנית שנכנסה למקווה והנחתה אותה, ואנחנו שמענו מילים עמומות מבפנים.
בסופו של דבר זה נגמר הבלנית חזרה אלינו, ושעשעה אותנו בסיפורים על מנהגים שונים של עדות שונות, וכשהגדולה יצאה אלינו עטופה בחלוק הלבן זרקנו עליה סוכריות וקראנו מזל טוב.
הבלנית אספה איתנו את הסוכריות ואמרה לשמור אותן כי סוכריות שנזרקו כל כלה שטבלה הן סוכריות מבורכות.
הכלה הטבולה בירכה שוב ליתר בטחון את הסוכריות ואותנו גם וחילקה לכל אחת סוכריה.
אני, נפל בגורלי העגום לאכול טופי. מה בדיוק חשבתי שהתעקשתי על טופי?? אבל אם מבורך, אז אין מה לעשות אוכלים עד הסוף. ואני חייבת לציין שהטופי המבורך הוכיח את עצמו.
למחרת בבוקר מצאתי חולדה מתה בארון המטבח ליד פח האשפה, וזו היתה ברכה גדולה, כי ניסיתי ללכוד את החולדה הזו כבר שלושה שבועות. אני בטוחה שלטופי היתה בכך יד ורגל.
כמובן שאחרי החתונה גיליתי שלחולדה יש חבר והוא עדיין חי אצלי בבית, אבל כבר אין סוכריות, אז נצטרך להסתמך על טיפול ארצי וקונבנציונלי יותר.
קצת מקישוטי מסיבת הרווקות. חדי העין שבינכם יבחינו שהיה סוג של קשי שתיה שבו לא הסכמתי להשתמש...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה