לא הצלחתי.
לא הצלחתי למצוא כוחות לכתוב ולקרוא ולהגיב.
לא קראתי פה ולא בבלוגים של אחרים.
במשך תקופה ארוכה הייתי עצובה מאד.
במובן מסוים, עדיין. עצובה ומתגעגעת.
אבל נעזוב את זה.
אז מה חדש?
החתונה מתקרבת, עוד פחות מחודש לתאריך שנקבע, רק שלא יודעים איך בדיוק תתקיים החתונה.
ההנחיות המשתנות לא משאירות לנו אפשרות לתכנן כלום, אז אנחנו מתכננים הכל בסגנון עדות ה "מה אם..."
מה אם יהיה מותר 10 אנשים?
מה אם יהיה מותר 20 אנשים?
מה אם יהיה מותר 50 אנשים?
וכן הלאה...
יש תוכניות מגירה לכל מקרה, ורשימות מקוצצות ומקוצצות יותר של אורחים.
הגדולה כבר השלימה עם המצב, אבל חוסר הוודאות מקשה עליה ואנחנו משוחחות בטלפון על זה כמעט כל יום.
לי, שלא מתה על חתונות, זה פחות משנה, אני רק מקווה שהיא תהיה מרוצה בסופו של דבר.
שמלה כבר יש לי, מצאתי באיזו חנות בהנחת סוף עונה במחיר מגוחך. סנדלים אני עוד צריכה לקנות. אבל זה כבר פחות קריטי כי זו כנראה לא תהיה חתונה בגן אירועים, אלא סביר יותר בחצר של מישהו או באיזו גינה.
בדיוק נזכרתי בהתלבטות של עדה לפני חתונה בתה, האם לצבוע את השיער, כי עמדתי לפני ההתלבטות הזו בדיוק, בסוף החלטתי על שטיפת צבע קלילה, רק בשביל שארגיש שונה מהרגיל.
בשבוע וחצי האחרונים שוחחנו הגדולה ואני, פנים אל פנים, כי היא עברה לגור אצלי, אחרי שבן הזוג נכנס לבידוד, אחרי חשיפה לחולה מאומת, ספויילר - הוא יצא מבידוד והכל טוב.
בשבוע וחצי הזה ביחד, היה לנו נעים לבלות באותו הבית, למרות שחששתי לפרטיות שלי, חששותי התבדו והרגשתי איתה כמו בבית.
היא מצידה אמרה שזה היה תיקון למגורים המשותפים שלנו עד שיצאה מהבית. ויש משהו בדבריה, החיים איתה בגיל ההתבגרות היו קשים מאד והיציאה שלה אז מהבית היתה ברכה אמיתית, ועכשיו חווינו חוויה של יחד נעים מאד. היא הפכה לשותפה מתחשבת ונעימה, אשת שיחה מצויינת ומקסימה.
האמצעית חתמה קבע וממשיכה לשרת בצבא כנגדת, וזה יצא בול לפני התחלת הקורונה, כך שהיא לא מובטלת ומסודרת מבחינת תעסוקה ומשכורת.
היא מסתדרת מצוין במסגרת הצבאית ולי לא נותר אלא לברך על זה. לא שאני מבינה את זה, חווית הצבא שלי היתה גרועה ממש, אבל היא הסתדרותניקית אמיתית וטוב לה.
הקטנה עוד לא התחילה שנת שירות, היתה אמורה להתחיל אחרי הניתוח שעברה בספטמבר, אבל שנת השירות נדחתה שוב ושוב בגלל הקורונה, ועכשיו נראה שתתחיל בספטמבר הקרוב, באיחור של שנה. בנתיים היא עובדת בסופר מקומי קטן. שזה מבורך מבחינת תעסוקה וכסף.
היא, להבדיל ממני חוותה את האבל על אבדן מוריץ בצורה אחרת ונחפזה לאמץ גורה צעירה.
אני התנגדתי בהתחלה, אבל אף אחד לא ממש שאל אותי, והגורה נכנסה לחיים של כולנו.
גורה מעורבת פרועה ואנרגטית, מצחיקה מאד. אני אוהבת אותה, אבל שמחה כשהקטנה לוקחת אותה והן הולכות.
הבית נשאר אחריה מלוכלך והרצפה מלאת כתמים. היא עושה פיפי בכל מקום ולמרות שהקטנה מנקה, אני עדיין סובלת מתופעות הלוואי של לגדל גור קטן. וגם מתנחמת קצת בגוריות המתוקה שלה, אני חייבת להודות.
הקטנה מאוהבת בגורה ומגלה בגרות מדהימה ומסירות אדירה בהתמודדות עם הנזקים והקשיים שגידול הגורה מעמיס עליה.
הגל השני של הקורונה הולך וגואה ונראה שזה מתקרב ויגע בסופו של דבר בכולם, או לפחות ברוב האנשים.
אני ממשיכה לעבוד, אבל דווקא בעבודה אני מרגישה מוגנת מאד, למרות שאני נפגשת עם לא מעט אנשים, אני שולטת בסביבה, אני עוטה מסיכה וכך גם כל מי שנכנס לתחום שלי.
הבעיה מתחילה במקומות ציבוריים ששם נשבר לי כבר להעיר לאנשים שלא טורחים במסיכה, או עושים טובה שהיא על הסנטר.
יאללה שיעבור כבר, ממש מיציתי את האירוע הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה