בהתחלה לא יכולתי להפסיק לבכות, ועכשיו יש הפסקות.
לא מצליחה לכתוב על השבת האיומה הזו, והתמונה האיומה שלו מתחת לגלגלי הטרקטורון חוזרת אלי בכל פעם שאני עוצמת עיניים. והיומיים שאחרי שבהם היינו איתו מסביב לשעון וקיווינו שהבדיקות יוכיחו שהוא יכול להחלים ושמצבו ישתפר ושיהיה לו סיכוי. ועל הרגעים של הפרידה.
בהתחלה היה נראה כאילו לא אפסיק לבכות לעולם.
הצער, הכאב והגעגוע היו כל כך צורבים שבקושי יכולתי לנשום.
זה לא רק כלב, זה בן משפחה. זה יצור שהיה צמוד אלי מהרגע שחזרתי מהעבודה ועד שהלכתי אליה למחרת, חלק בלתי נפרד מהבית שלי וממני.
והחסר שלו גדול בהרבה מהשישה קילו שהיה משקלו ויותר מהמיניאטורה הכלבית שהוא היה.
הוא חסר לי כשהשעון המעורר מתחיל לזמזם והוא לא מטפס ללקק את הפנים שלי ולוודא שקמתי.
הוא חסר כשאני קמה מהמיטה, הוא לא שם לעודד אותי לקום על ידי אחיזה עדינה ונרגשת של כף הרגל שלי בפיו.
הוא לא שם, רץ הלוך וחזור, מתרגש, מביא איתו את הדוגמנית אחרי שהעיר גם אותה וסיפר לה שארוחת בוקר בדרך.
הוא חסר כשאני מתקלחת והוא לא דופק על הדלת ומבקש להכנס.
הוא חסר כשאני מורידה את המים והוא לא רודף אחרי המגב ונלחם בו כאילו שחייו תלווים בכך.
הוא חסר כשאני מתלבשת והוא בא לבחון מה אני לובשת, כדי לדעת אם הוא בא איתי או נשאר.
הוא חסר כשאני יוצאת מהבית והוא לא יושב צמוד לדוגמנית ומביט בי במבט עצוב וקורע לב, לא מאמין לרוע הגזרה שאני הולכת בלעדיו.
הוא חסר כשאני חוזרת מהעבודה, ודמותו הקפצנית לא יושבת בדריכות ליד הדלת, מתחילה לקפץ כשהוא שומע את המפתח בדלת.
הוא חסר בריקודי השמחה והנשיקות שבהן הוא מקבל את פני שאני חוזרת הביתה.
הוא חסר בצעצוע שהוא לא מביא לי כשאני חוזרת.
הוא חסר כשהוא לא מבקש שאזרוק לו את הצעצוע שוב ושוב.
הוא חסר כשהוא לא בא להתכרבל איתי.
הוא חסר שהוא לא בא איתי להליכות.
הוא חסר כשהוא לא מבקש שיפתחו לו את הדלת עשר פעמים ביום, רק בשביל נבוח ולחזור.
הוא חסר כשהוא לא משחק עם הדוגמנית.
הוא חסר כשהוא לא עושה את אחד מהפרצופים שלו.
הוא חסר כשהוא לא עומד ליידי במטבח כשאני מכינה אוכל ומחכה לשאריות.
הוא חסר כשאני הולכת לישון והוא לא בא להתכרבל איתי.
הוא חסר בכל אחד מהדברים הקטנים, החמודים, המצחיקים, המציקים, המוזרים, שיחודיים כל כך לו, שעשו אותו לאישיות שהוא היה.
הוא חסר לי.
הוא חסר לבנות שלי.
הוא חסר לדוגמנית שהולכת אחרי בכל הבית כמו שלא עשתה מעולם.
הוא היה רק בן שנתיים והיה אצלי רק שנה וחצי קצרות כל כך, קצרות מידי.
ובזמן הזה הוא הביא כל כך הרבה שמחה ואהבה לבית.
אני מרגישה שכמה שלא אכתוב עליו לא יספיק כדי לתאר איזה קסם ואושר הוא היה.
אז תדעו שאין מספיק מילים לתאר מה הוא היה בשבילי וכמה הוא חסר לי.
עברו שבועיים ואני כבר בוכה פחות.
החיים ממשיכים, ויש עבודה ובנות ודברים לעשות.
אני חושבת שתמיד אתגעגע אליו.
הוא היה כלב מיוחד מאד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה