את ערב ראש השנה בילינו, הבנות שלי ואני עם אחותי, בבית החדש שלה, עם אבא שלי ואשתו ועם הצד המשפחתי של בעלה של אחותי שהוא גדול לאין שיעור מזה שלנו.
הבית החדש מדהים, יפיפה וגדול ועם חצר ענקית.
הערב היה נחמד, אפילו מצחיק. היה המון אוכל וחברה והיה אפשר לבחור מה לאכול ועם מי לבלות.
זה היה החלק הנחמד של החג.
למחרת היינו אמורות להפגש לבראנצ' משפחתי עם חמותי והמשפחה, כלמור הילדים והנכדים.
מפגשים כאלו לא זרים לנו, בעיקר בשנים האחרונות, מאז שהמשפחה החליטה לנתק קשר עם הגרוש.
הם כאילו אימצו אותי במקומו. וזה היה נחמד למדי.
(הסיפור על הנתק ארוך ועמוק, בנתיים נסתפק בזה שהוא חי עם פסיכופטית מאז כשנתיים וחצי אחרי שנפרדנו, התנהג להוריו ולאחיו בצורה איומה עד שהאחים אמרו שמספיק להם ושהם לא יתנו לו להרוג את ההורים והודיעו לו, לאחר שכולם הסכימו, על ניתוק חד צדדי של הקשר , לתמיד)
לפני שנה ומשהו, הגרוש פנה להוריו והתחנן לחזור לקשר. אמר שעבר טיפול נפשי והבין את הטעויות שעשה ואת הפגיעות שפגע. אחיו נפגשו איתו ובדקו עד כמה השתנה באמת, ואחרי שהשתכנעו שזה אמיתי, ההורים חזרו איתו לקשר.
בזהירות וחשדנות, בהתחלה, אבל לאט לאט הזהירות והחשדנות התפוגגו והקשר הפך ויציב ובטוח יותר.
בתחילת חזרת הקשר, חמותי נפגשה איתי לשיחה והבטיחה לי שמקומי בטוח, שלעולם לא יפגעו בי ולא ידירו אותי מאירועים משפחתיים. שלעולם לא יגרמו לי להרגיש לא נוח בגללו. ושהיא אמרה לו באופן חד משמעי שאני חלק מהמשפחה. שלולא אני, לא היה לה קשר עם הבנות, שיש ביננו קשר שעומד בפני עצמו, ושהיא אוהבת אותי ולא תפגע בי לעולם.
אני הקשבתי והנהנתי, ובלב אמרתי לעצמי שזה לא יעמוד במבחן המציאות.
בפסח האחרון חמותי אמרה שהם מזמינים אותו לחג ושהיא מאד רוצה שאבוא גם עם הבנות, שהשולחן ארוך ויהיו המון אנשים, אני לא צריכה לשבת לידו או לדבר איתו...
אמרתי לא תודה וטסתי עם הבנות שלי לבולגריה.
לא רציתי לראות אותו או לחגוג איתו איזה חג. מעבר לזה, שתיים מהבנות שלי בחרו לנתק איתו קשר ואחת מהן עדיין לא רוצה לחזור להפגש איתו. היה טוב פי אלף להיות יחד בחו'ל.
לעצמי אמרתי, הנה, בדיוק מה שחשבתי קורה. בסדר, לא הפתעה גדולה.
את הבראנצ' המשפחתי התחלנו לתכנן כבר חודש לפני. דיברנו על מה ומתי ואיך נתארגן עם אוכל ומי יבוא מהנכדים הגדולים והגדולים פחות. סיכמנו שכשנתקרב למועד נסגור פרטים אחרונים.
דיברנו על זה שכרגיל, חמותי תתכנן ואני אעזור לה לבצע.
דיברנו על זה שכרגיל, חמותי תתכנן ואני אעזור לה לבצע.
אבל כמה ימים לפני ראש השנה, באה הקטנה ואמרה, אמא, סבתא אמרה לי שאבא אמור להגיע לבראנצ', סבתא אמורה להתקשר לדבר איתך.
טוב, שיהנו, אמרתי, אני לא אלך לזה, אבל אתן יכולות ורצוי שתלכו, תפגשו את בני הדודים והמשפחה.
נראה לך?? אמרה הקטנה, אני לא הולכת לראות אותו ואת הפסיכופטית. (טוב, היא קראה לה בשמה, אבל פה בבלוג, פסיכופטית זה מתאים בול)
עברו הימים, ויומיים לפני ראש השנה התקשרה חמותי להתנצל ולהגיד שזה לא בכוונה, היא הזמינה אותו לערב החג, כי ידעה שלא נהיה, ואז הוא דיבר עם אחותו שסיפרה לו על המפגש המשפחתי והוא הזמין את עצמו או שאחותו הזמינה אותו... לא ירדתי לפרטים הקטנים.
השורה התחתונה היא שהוא יבוא לחג.
אמרתי לה שאני מאחלת להם חג שמח ושיהנו, הכל בסדר.
חמותי התנצלה ואמרה שלא התכוונה. ושלא היא הזמינה אותו ושהיא אמרה לו כבר שבפסח הוא לא יהיה איתם כי אני אהיה איתם ושאני אבוא ונעשה פסח נהדר כמו שעשינו לפני שנתיים או שלוש.
אמרתי לה שאני עוד לא יודעת לגבי פסח, זה רחוק ושאחרי הפסח האחרון יכול להיות שהבנות ואני נרצה לחגוג כמו לפני שנה, ביחד, אולי בח'ול. בכל אופן זה משהו שאני צריכה לסגור עם הבנות שלי ושיש עוד זמן רב עד אז.
מאז, היא מודאגת מאד. אני רואה עליה. היא ממש חרדה.
למרות שכבר אכלנו ארוחת ערב בשישי כרגיל, למרות שכאילו הכל בסדר.
ומאז, אני חושבת על זה כל הזמן, כבר כמעט שבועיים. שואלת את עצמי מה אני רוצה ומה מתאים לי בחיים היום.
ואחרי שבדקתי שאני לא פועלת מתחושת עלבון וכעס, החלטתי שאני לא רוצה יותר לחגוג חגים עם המשפחה מורחבת.
במשך שנים מחלתי על כבודי ובלעתי אין ספור צפרדעים בהתנהלות מול משפחתו שקירבה והרחיקה אותי לפי החליל של הקירבה והריחוק עם הגרוש. כשהוא החליט שבא לו להשתתף באירועים משפחתיים, אני לא הייתי מקבלת הזמנה. הבנות שלי כן. לא הייתי בהרבה באירועים משפחתיים חשובים ומשמעותיים שמהווים אבני דרך וחוויות משותפות. כאלה שהופכים משפחה למשפחה.
ובכל פעם, אמרתי לעצמי שהחשוב מכל זה שלבנות תהיה משפחה ושאני יכולה להסתדר. וויתרתי, אפילו לא כעסתי או נעלבתי. שמחתי שיש להן דודים ובני דודים וסבא וסבתא וחוויה משפחתית שלמה.
בתקופות שהוא ניתק קשר או לא רצה להשתתף, היו מזמינים אותי כאילו אני חלק מהמשפחה והייתי באה, כי זו המשפחה של הבנות שלי והן מה שחשוב פה. אבל עם השנים התפתחה בי תחושת חשדנות וריחוק מסויים, לא הצלחתי להרגיש מחוברת עד הסוף, כי מי יודע אם בפעם הבאה יזמינו אותי או לא. באתי, הייתי, השתתפתי, אבל אף פעם לא לגמרי, עם כל הלב.
אחרי שהמשפחה החליטה לנתק איתו קשר, חשבתי שאולי תהיה יציבות וסוג של בטחון בקשר שלי איתם, אבל גם זה לא החזיק מעמד יותר מידי זמן, הוא הרי החליט שהוא חוזר.
באמת שאין בליבי על חמותי.
זה הבן שלה, ואני הייתי מתה אם לא היה לי קשר עם אחת הבנות שלי. אני מבינה אותה.
אבל לא בא לי יותר להיות במקום הזה של כן משפחה ולא משפחה והיום נוח לנו ומחר אולי לא.
ולא בא לי להיות זאת שבגללה חמותי לא תזכה ליהנות מהבן שלה בשנים האחרונות שלה.
אז החלטתי החלטה לקראת השנה החדשה, אני לא חלק מהמשפחה המורחבת.
אני בהחלט אשמור ואשמר את הקשר עם חמי וחמותי, הם ימשיכו לבוא לארוחות יום שישי, בהחלט אעודד קשר של הבנות שלי עם המשפחה המורחבת ואפילו עם אבא שלהן. כי דפוק ככל שיהיה , הוא עדיין אבא שלהן, והמשפחה, היא המשפחה שלהן.
אני לא צריכה את זה בחיים שלי. ניסיתי מספיק שנים, נכוותי מספיק פעמים. די.
אני לא יכולה להחליט בשביל אנשים אחרים מה לעשות, אבל אני יכולה להחליט עבורי.
עכשיו אני צריכה לראות לאן אני טסה בפסח.
רציתי לבד, אבל הגדולה אמרה לי , נראה לך???
ואני צריכה לראות איך אני מעבירה את המסר הזה לחמותי בלי לחרב לה את החיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה