הלכתי להצביע בבוקר, די מוקדם, לפני תשע כבר הייתי בקלפי, שלשלתי פתק למעטפה בתחושה מעורבת.
לרוב בבחירות הקודמות היתה איזו תחושת חגיגיות ותחושת מעמד רב חשיבות בהצבעה, הפעם זה ממש לא קרה. סתם הלכתי, בחרתי פתק הכנסתי למעטפה ולתיבה.
אמרתי תודה ויום נעים לועדת הקלפי והמשכתי ביומי.
רציתי לנצל את יום החופש כדי לקנות נעלי הליכה חדשות.
מוריץ חורר לי את הישנות ונראה לי שהוא התבגר מספיק בשביל להסתכן ולקנות נעליים חדשות.
אבל הפעם התחשק לי לקנות נעליים אחרות, ראיתי שכוח הצלה הולכת עם "נעלי הליכה יחפה" וחשבתי לי שממילא אני מעדיפה ללכת יחפה איפה שרק ניתן ושנעליים כאלו יאפשרו לי כמעט הליכה יחפה בהליכות שלי.
כמובן שמדובר בנעליים די יקרות - סביב 600 שקלים לזוג נעליים, לכן שמחתי כשמצאתי בפרדס חנה חנות שמוכרת נעליים כאלה, שאוכל למדוד ולראות אם הן בכלל מתאימות ונוחות -
טוב תעזבו, זה לא חשוב.
נסעתי עם שתיים מהבנות שלי, הגדולה והקטנה, האמצעית בצבא, אז לא יכלה להצטרף, ובילינו יום בנות נפלא ונהדר יחד.
ולמה אני מספרת את זה דווקא עכשיו?
כי הגדולה שלי, עוד חודשיים בת 25, קיבלה השבוע טבעת מבן הזוג בארבע השנים האחרונות, ואני, לא מעניינות אותי בחירות ולא נעליים, הבת שלי מאורסת!
אז יש לי שלוש בנות, שיקראו פה בבלוג על פי סדר הגיל: הגדולה, האמצעית והקטנה.
הגדולה היתה אחראית על חלק עצום מהמצוקות והקשיים שלי עד לפני כשש שנים מינוס פלוס. אבל אחרי שעברה את הגיל ההתבגרות הנורא והאיום, פרחה והפכה להיות אשה מופלאה, חכמה, רגישה, טובה ואהובה, ואין הרבה דברים שאני אוהבת כמו לבלות איתה זמן, לא משנה איפה ומה.
האמצעית (אמצעית ולא בינונית, אין בה שום דבר בינוני), כרגע חיילת, מתפתחת להיות אשה נהדרת. בדיוק קיבלה חיילת מצטיינת לכבוד ראש השנה בבסיס שלה, נבונה, עצמאית, חזקה, חרוצה, נהדרת. אין כמו לדבר איתה בטלפון בערב ולשמוע על היום שהיה לה.
הקטנה, הבייבי שלי, לפני שירות לאומי, שנדחה בגלל ניתוח מתוכנן. אין עליה לרגישות ואמפתיה ואהבת אדם. מיוחדת ומקסימה, אהובה טובה שלי. יצאה לא מזמן מהבית, ולכן התפנה חדר, ומתחילה בחיים עצמאיים.
שלושתן יפות (מאד), חכמות (ואמפתיות ורגישות ומוכשרות) ומוצלחות ממני פי אלף. או יותר. אני לא מאמינה שהן יצאו ממני, הנשים המאד מאד מוצלחות האלה. אני גאה בהן מאד ואוהבת אותן יותר מכל דבר בעולם.
כל אחת אני אוהבת אחרת לגמרי ועם כל אחת החיבור הוא שונה ויקר מפז.
והן הסיבה שהתעקשתי עם חמותי שישמר ביננו קשר, עם הזמן הקשר נעשה בזכות עצמו ולא רק בזכותן, וזו הסיבה שבעקיפין וכמה שפחות, הגרוש עדיין קשור לחיי. אבל בכל פעם שאני מצטערת שפגשתי אותו, אני חושבת על הבנות המופלאות שלי, ואומרת שהן שוות הכל.
מתנצלת בפני כל מי שחשב שאני רווקה זקנה וממורמרת, אבל היי, לא טעיתם הרבה, אני גרושה זקנה וממורמרת.
ועכשיו הן נכנסות, בקטנה, לבלוג שלי.
אין לי ספק שהחתונה המתקרבת תתפוס חלק ניכר מהקשב שלי בשנה הקרובה, ויאללה, למה שלא תסבלו גם מזה יחד איתי?
אז היו בחירות, למי אכפת?
יש דברים יותר חשובים והרבה הרבה יותר משמחים בחיים.
לרוב בבחירות הקודמות היתה איזו תחושת חגיגיות ותחושת מעמד רב חשיבות בהצבעה, הפעם זה ממש לא קרה. סתם הלכתי, בחרתי פתק הכנסתי למעטפה ולתיבה.
אמרתי תודה ויום נעים לועדת הקלפי והמשכתי ביומי.
רציתי לנצל את יום החופש כדי לקנות נעלי הליכה חדשות.
מוריץ חורר לי את הישנות ונראה לי שהוא התבגר מספיק בשביל להסתכן ולקנות נעליים חדשות.
אבל הפעם התחשק לי לקנות נעליים אחרות, ראיתי שכוח הצלה הולכת עם "נעלי הליכה יחפה" וחשבתי לי שממילא אני מעדיפה ללכת יחפה איפה שרק ניתן ושנעליים כאלו יאפשרו לי כמעט הליכה יחפה בהליכות שלי.
כמובן שמדובר בנעליים די יקרות - סביב 600 שקלים לזוג נעליים, לכן שמחתי כשמצאתי בפרדס חנה חנות שמוכרת נעליים כאלה, שאוכל למדוד ולראות אם הן בכלל מתאימות ונוחות -
טוב תעזבו, זה לא חשוב.
נסעתי עם שתיים מהבנות שלי, הגדולה והקטנה, האמצעית בצבא, אז לא יכלה להצטרף, ובילינו יום בנות נפלא ונהדר יחד.
ולמה אני מספרת את זה דווקא עכשיו?
כי הגדולה שלי, עוד חודשיים בת 25, קיבלה השבוע טבעת מבן הזוג בארבע השנים האחרונות, ואני, לא מעניינות אותי בחירות ולא נעליים, הבת שלי מאורסת!
אז יש לי שלוש בנות, שיקראו פה בבלוג על פי סדר הגיל: הגדולה, האמצעית והקטנה.
הגדולה היתה אחראית על חלק עצום מהמצוקות והקשיים שלי עד לפני כשש שנים מינוס פלוס. אבל אחרי שעברה את הגיל ההתבגרות הנורא והאיום, פרחה והפכה להיות אשה מופלאה, חכמה, רגישה, טובה ואהובה, ואין הרבה דברים שאני אוהבת כמו לבלות איתה זמן, לא משנה איפה ומה.
האמצעית (אמצעית ולא בינונית, אין בה שום דבר בינוני), כרגע חיילת, מתפתחת להיות אשה נהדרת. בדיוק קיבלה חיילת מצטיינת לכבוד ראש השנה בבסיס שלה, נבונה, עצמאית, חזקה, חרוצה, נהדרת. אין כמו לדבר איתה בטלפון בערב ולשמוע על היום שהיה לה.
הקטנה, הבייבי שלי, לפני שירות לאומי, שנדחה בגלל ניתוח מתוכנן. אין עליה לרגישות ואמפתיה ואהבת אדם. מיוחדת ומקסימה, אהובה טובה שלי. יצאה לא מזמן מהבית, ולכן התפנה חדר, ומתחילה בחיים עצמאיים.
שלושתן יפות (מאד), חכמות (ואמפתיות ורגישות ומוכשרות) ומוצלחות ממני פי אלף. או יותר. אני לא מאמינה שהן יצאו ממני, הנשים המאד מאד מוצלחות האלה. אני גאה בהן מאד ואוהבת אותן יותר מכל דבר בעולם.
כל אחת אני אוהבת אחרת לגמרי ועם כל אחת החיבור הוא שונה ויקר מפז.
והן הסיבה שהתעקשתי עם חמותי שישמר ביננו קשר, עם הזמן הקשר נעשה בזכות עצמו ולא רק בזכותן, וזו הסיבה שבעקיפין וכמה שפחות, הגרוש עדיין קשור לחיי. אבל בכל פעם שאני מצטערת שפגשתי אותו, אני חושבת על הבנות המופלאות שלי, ואומרת שהן שוות הכל.
מתנצלת בפני כל מי שחשב שאני רווקה זקנה וממורמרת, אבל היי, לא טעיתם הרבה, אני גרושה זקנה וממורמרת.
ועכשיו הן נכנסות, בקטנה, לבלוג שלי.
אין לי ספק שהחתונה המתקרבת תתפוס חלק ניכר מהקשב שלי בשנה הקרובה, ויאללה, למה שלא תסבלו גם מזה יחד איתי?
אז היו בחירות, למי אכפת?
יש דברים יותר חשובים והרבה הרבה יותר משמחים בחיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה