אחרי הביופסיה שהוכיחה שמדובר בBCC, כמו שחשבתי, הגיע התאריך לניתוח הגדול יותר. הפעם בשל היותו מוס, עשיתי אותו בבית חולים אלישע בחיפה.
טוב שיש ביטוח בריאות פרטי שמכסה את זה, כי אחרת הייתי צריכה לממן מכיסי באלפי שקלים או לחכות שנה ויותר לבית החולים הציבורי.
כוח הצלה התנדבה לבוא איתי בלי להסס, יוגה, כששאלתי אותה, אמרה שהיא מאד עסוקה עם אבא שלה ועם אחותה ושאשאל אותה כשנתקרב לתאריך, אז ויתרתי על לשאול שוב.
היו עוד כמה אופציות,(אפילו הגמל התנדב מרצונו החופשי) אבל כוח הצלה התנדבה לבוא בשמחה גדולה, אז עצרתי את החיפושים.
כשהגיע היום, היא היתה מוכנה עוד לפני וחיכתה לי בבית שלי עם כוס קפה וכלבים, אני נתקעתי בשטיפת רכב וקניית אוכל לכלבים והגעתי הביתה רק בשביל להתקלח במהירות להכין סנדוויץ' ולצאת לדרך.
בבית חולים כמו בבית חולים, הולבשתי בחלוק פתוח מאחורה, התבקשתי להוריד את כל התכשיטים (שרשרת ועגילים, שכחתי את הטבעת על הרגל) כיסויים לרגליים, כיסוי לראש שנזרק לפח בכניסה לחדר הניתוח, כי זה המקום המנותח, וליווי מלכותי צמוד לחדר הניתוח.
להבדיל מהניתוחונים במרפאה של הפלסטיקאי שבהם, זה הוא ואחות אחת שאפילו לא לובשת חלוק. הפעם היו מלבדו עוד שלושה אנשים בחדר, אני לא לגמרי סגורה מה תפקידיהם.
השכיבו אותי על המיטה, שאלו שוב את סדרת השאלות מונעות הטעויות ויאללה לניתוח שהיה, בדיוק כמו במרפאה של הפלסטיקאי, קצרצר מאד.
הוא תפר את העור ואני הרגשתי את הכוח שהשתמש בו כדי לקרב את קצוות הפצע זה לזה. אני כבר לא אצטרך מתיחת פנים בשנים הקרובות.
אחר כך שלחו אותי לחדר ההתאוששות להמתין לתשובת המעבדה.
ישבתי שוב איזה זמן, משהו בין 15-20 דקות, אני לא יודעת בדיוק, כי לא היה לי טלפון או שעון או משהו להעסיק את עצמי. אז רק ישבתי וחיכיתי.
התנחמתי בזה שאני הכי פחות מסכנה בחדר, יחסית למתעוררות מניתוחי אף שהיו שם, וילד אחד שבכה נורא.
בסופו של דבר המנתח הגיע והסביר לי שבניתוח הוא הוציא את הגידול במלואו, אבל שולי הדגימה לא נקיים, כי בצד אחד הם נוגעים בקטע נוסף של משהו שנראה כמו טרום BCC או ממש BCC, לא ממש איבחנו במדויק בפתולוגיה בשלב זה. ושיש שתי אפשרויות, להמשיך את הניתוח ולהסתכן בצורך בהשתלת עור, או לחזור בעוד חודשיים, לאחר החלמה מלאה של הניתוח הנוכחי ולנתח שוב את האיזור הבעייתי.
כל מה שיחסוך השתלת עור, אמרתי. לא אכפת לי לבוא עשר פעמים.
פגשתי את כוח הצלה בחוץ, עטפתי את הראש במטפחת ויצאנו בדרך חזרה.
בדרך הביתה הכביש עובר דרך כמה שכונות חיפאיות שהפכו בשנים האחרונות לדתיות-חרדיות, וכשסימנתי במעבר החציה להולך הרגל שעמד שם, שיעבור אותו, הוא עשה לי תנועות תודה וברכה שנראו לי מתלהבות מידי, עד שהסתכלתי בראי ונזכרתי שעם כיסוי הראש והשמלה שלי שהשרוולים שלה עד המרפקים, מחשש קור בבית חולים, אני נראית דוסית למדי.
ומאז אני בבית, בחופש מחלה.
הפעם זה כואב ומושך כמו שלא כאב ומשך אף פעם, אני חושבת. זה איזור שמנותח זו הפעם השלישית וזה מורגש.
אבל בגלל שנערכתי מראש לחופשת מחלה ארוכה הרבה יותר, אני מנצלת את הזמן ונחה בבית, לפחות עוד יומיים.
לא נורא, העולם יסתדר רגע בלעדי.
וחוץ מזה, אני מרגישה את הסתיו וזה מעודד.
טוב שיש ביטוח בריאות פרטי שמכסה את זה, כי אחרת הייתי צריכה לממן מכיסי באלפי שקלים או לחכות שנה ויותר לבית החולים הציבורי.
כוח הצלה התנדבה לבוא איתי בלי להסס, יוגה, כששאלתי אותה, אמרה שהיא מאד עסוקה עם אבא שלה ועם אחותה ושאשאל אותה כשנתקרב לתאריך, אז ויתרתי על לשאול שוב.
היו עוד כמה אופציות,(אפילו הגמל התנדב מרצונו החופשי) אבל כוח הצלה התנדבה לבוא בשמחה גדולה, אז עצרתי את החיפושים.
כשהגיע היום, היא היתה מוכנה עוד לפני וחיכתה לי בבית שלי עם כוס קפה וכלבים, אני נתקעתי בשטיפת רכב וקניית אוכל לכלבים והגעתי הביתה רק בשביל להתקלח במהירות להכין סנדוויץ' ולצאת לדרך.
בבית חולים כמו בבית חולים, הולבשתי בחלוק פתוח מאחורה, התבקשתי להוריד את כל התכשיטים (שרשרת ועגילים, שכחתי את הטבעת על הרגל) כיסויים לרגליים, כיסוי לראש שנזרק לפח בכניסה לחדר הניתוח, כי זה המקום המנותח, וליווי מלכותי צמוד לחדר הניתוח.
להבדיל מהניתוחונים במרפאה של הפלסטיקאי שבהם, זה הוא ואחות אחת שאפילו לא לובשת חלוק. הפעם היו מלבדו עוד שלושה אנשים בחדר, אני לא לגמרי סגורה מה תפקידיהם.
השכיבו אותי על המיטה, שאלו שוב את סדרת השאלות מונעות הטעויות ויאללה לניתוח שהיה, בדיוק כמו במרפאה של הפלסטיקאי, קצרצר מאד.
הוא תפר את העור ואני הרגשתי את הכוח שהשתמש בו כדי לקרב את קצוות הפצע זה לזה. אני כבר לא אצטרך מתיחת פנים בשנים הקרובות.
אחר כך שלחו אותי לחדר ההתאוששות להמתין לתשובת המעבדה.
ישבתי שוב איזה זמן, משהו בין 15-20 דקות, אני לא יודעת בדיוק, כי לא היה לי טלפון או שעון או משהו להעסיק את עצמי. אז רק ישבתי וחיכיתי.
התנחמתי בזה שאני הכי פחות מסכנה בחדר, יחסית למתעוררות מניתוחי אף שהיו שם, וילד אחד שבכה נורא.
בסופו של דבר המנתח הגיע והסביר לי שבניתוח הוא הוציא את הגידול במלואו, אבל שולי הדגימה לא נקיים, כי בצד אחד הם נוגעים בקטע נוסף של משהו שנראה כמו טרום BCC או ממש BCC, לא ממש איבחנו במדויק בפתולוגיה בשלב זה. ושיש שתי אפשרויות, להמשיך את הניתוח ולהסתכן בצורך בהשתלת עור, או לחזור בעוד חודשיים, לאחר החלמה מלאה של הניתוח הנוכחי ולנתח שוב את האיזור הבעייתי.
כל מה שיחסוך השתלת עור, אמרתי. לא אכפת לי לבוא עשר פעמים.
פגשתי את כוח הצלה בחוץ, עטפתי את הראש במטפחת ויצאנו בדרך חזרה.
בדרך הביתה הכביש עובר דרך כמה שכונות חיפאיות שהפכו בשנים האחרונות לדתיות-חרדיות, וכשסימנתי במעבר החציה להולך הרגל שעמד שם, שיעבור אותו, הוא עשה לי תנועות תודה וברכה שנראו לי מתלהבות מידי, עד שהסתכלתי בראי ונזכרתי שעם כיסוי הראש והשמלה שלי שהשרוולים שלה עד המרפקים, מחשש קור בבית חולים, אני נראית דוסית למדי.
ומאז אני בבית, בחופש מחלה.
הפעם זה כואב ומושך כמו שלא כאב ומשך אף פעם, אני חושבת. זה איזור שמנותח זו הפעם השלישית וזה מורגש.
אבל בגלל שנערכתי מראש לחופשת מחלה ארוכה הרבה יותר, אני מנצלת את הזמן ונחה בבית, לפחות עוד יומיים.
לא נורא, העולם יסתדר רגע בלעדי.
וחוץ מזה, אני מרגישה את הסתיו וזה מעודד.
 |
| מוריץ מנמנם בסיום ארוחת ליל שבת |
