שבוע וחצי אחרי הניתוח

עדיין כואב לי. אף פעם לא כאב לי כל כך הרבה זמן. כנראה שהתפרים לוחצים על איזה עצב, כי הצלקת נראית נקיה ותקינה והכאב מוקרן ממנה והלאה לאיזורים סמוכים ומוגבלים.
אני מקווה שיחלוף מהר אחרי שאוציא את התפרים בעוד ארבעה ימים.

לעבודה חזרתי אחרי חמישה ימים, כולל שישי ושבת, כי מי שעובד איתי יצא לחופש מתוכנן ולא יכולתי להשאיר את המקום לחסדי מחליפים שלא יודעים מימינם ומשמאלם.
כן, אני יודעת שאף אחד לא יכתוב על המצבה שלי - היתה חרוצה ואכפתית - אבל בכל זאת קשה לי לראות שהמקום לא מתנהל ושאנשים לא מקבלים מענה.

השכר המיידי שלי היה שמישהי התקשרה להגיד לי שהיא שמחה שחזרתי ושהיא שמחה שאני בריאה, ועוד מישהי באה במיוחד להגיד את זה. עוד כמה אנשים התקשרו ושמחו שזו אני עונה, ושאלו בשלומי או אמרו שטוב שחזרתי. זה היה לא צפוי ומרגש. זה גם היה טיפה מביך, כי אני שונאת שפולשים לי ככה לפרטיות.
איזה מן פרטיות זו אם הודעתי שאני יוצאת לחופשת מחלה ואחר כך הודעתי שחזרתי? טוב ששאלתם. זו התחושת פרטיות שיש לי בראש שאומרת שזה לא ענינו של אף אחד מה יש לי והאם החלמתי מזה, והיה עדיף שאף אחד לא ישים לב אם הייתי או לא.
אני יודעת שיש לי "טיק" רציני בעניין הזה.
למזלי אף אחד לא שאל מה היה לי, רק שאלו אם אני בסדר ואני אמרתי: כן, תודה.
בנימה מסוימת מאד ועם חיוך מהסוג שלא משאיר מקום לשאלות המשך.

בסך הכל הסתדרתי לא רע.
כדור או שניים נגד כאבים, והכל היה בסדר.
ביום שישי נמאס לי לא לזוז, אז יצאתי להליכה.
רובה היתה בסדר גמור, היה קטע קצר שבו איזור הצלקת הלם ופעם מכאב, אבל זה עבר.
אז יאללה מספיק, חזרתי גם להליכות.

ביום שלישי הבחירות.
אני עוד לא יודעת למי להצביע, מתלבטת קשות. ממש קשות.
אבל אני אלך להצביע ובסוף אחליט כנראה במקום.

נגנב בלי בושה מהדף - מידע פנימי -  המצחיק לאללה, בפייסבוק.