השבוע רציתי לצלול לאתר שבו עוד לא הייתי.
בדרך כלל יוצאים אליו בצלילה השניה של שבת בבוקר. הראשונה תמיד למקום אחר.
אז ביקשתי מהגמל שירשום אותי לצלילה השניה.
כך יצא שישנתי עד שבע בבוקר והיה לי זמן להתאושש קצת מהשבוע במקום לקום בחמש ולחכות שהגמל יגיע לאסוף אותי.
כשכבר קמתי והתחלתי להתארגן, הגמל התקשר ואמר שמבטלים את הצלילה למקום שרציתי ושבמקום זה צוללים לאתר שכבר הייתי בו. ושאני צריכה להחליט אם אני רוצה לצלול בכל מקרה או שאם לא, הוא אמר, הוא יכול לבוא אלי מייד אחרי הצלילה הראשונה.
אם את באה, הגמל אמר, הצלילה תהיה עלי. אני משלם, בא לי.
לא, מה פתאום, אמרתי, אם אבוא אני משלמת, בלי ויכוחים.
רגע או שניים עוד התלבטתי עם עצמי, אם לצלול לא לאתר שאליו תכננתי ושאותו רציתי להכיר, כי אני רוצה לצלול שם עם זו שלמדה איתי את קורס הצלילה (היא רוצה לחזור לצלול!) כלומר, היתה סיבה שבגללה רציתי לצלול דווקא לשם.
מצד שני, גם לאתר השני יהיה לי כייף לצלול, ועם הגמל כמובן...
ההתלבטות היתה קצרה.
אני באה.
פחות כיף לנסוע לבד את הדרך הדי ארוכה, אבל הגעתי בזמן טוב, התארגנתי והספקתי לראות את החבורה הותיקה חוזרת מהצלילה הראשונה ואפילו לשבת איתם קצת.
הגמל חזר מהצלילה הזו והודיע לי שכבר שילם מראש על הצלילה שלי. שככה בא לו.
לא יכולה להגיד שהופתעתי ממש.
תמי מהצמד עמי ותמי אמרה לי שאין מה לראות היום, שהראות גרועה ואין דגים, אפילו לא מדוזות, שזה כמו לצלול במדבר. הכל חול. אחרי עשר דקות של נאום עצרה את עצמה ואמרה, אבל תצללי, את תהני.
לפחות רטוב, המדבר הזה.
הלכנו להתארגן לצלילה, עלינו לסירה ושטנו לאתר.
המדריך הבכיר חילק את הקבוצה לזוגות. הגיע אלי ואמר, את תהיי עם הבחור הזה.
חייכתי אליו ואמרתי, אני עם הגמל.
הגמל שהיה בקדמת הסירה לא שמע את השיחה, אבל כשהמדריך פנה אליו ושאל אם יוכל לצרף אלינו שני צוללים, הגמל אמר, קודם כל אני עם פועה. אחר כך מי שרוצה יכול להצטרף.
אין, אין עליו, כשהוא רוצה.
בירידה למים ירדנו על חבל, ירידה אנכית. למרות מה שאמרה תמי היינו מוקפים במאות מדוזות.
החבל מצופה בחלקו בצמחי מים, סוג של יצורים שצומחים עליו ומנסיון העבר הם יכולים להיות צורבים, לכן שמחתי שזכרתי להצטייד בכפפות בנוסף לביגוד הלייקרה הארוך.
מה שכן, שום דבר מאילו לא הגן על הצוואר שלי, ונצרבתי שם. לא ברור אם משאריות מדוזות או מהיצורים שצומחים על החבל. איך שלא יהיה, יצאתי עם צוואר אדום וצורב ומרשים.
למטה בעומק, הבעל של המדריכה, שמתחיל להתקדם לכיוון של הדרכה בעצמו, התפעל ממני וסימן מלא סימנים של שמחה, התפעלות וגאווה מתחת למים.
אחר כך, במועדון הוא שאל את הגמל איזה מספר צלילה זו שלי, וכשהגמל אמר שהוא חושב שסביב הצלילה השלושים, הבעל של המדריכה היה בהלם ואמר שלא יכול להיות כי אני נראית מאד מנוסה, מאוזנת ורגועה מתחת למים. איפה אני בצלילה השלושים ואיפה את?
תיקנתי אותו שזו הצלילה ה27 שלי ושאת כל מה שאני יודעת למדתי מהגמל ולכן כל הברכות חלות עליו.
כן, כן, אמר הבעל של, הוא אולי לימד, אבל זו היית את מתחת למים שנראית כל כך טוב.
הוא צילם אותי, יושבת על חלק מהסטי"ל הטבוע.
אחר כך הלכנו לאכול משהו, ישבנו אחד ליד השניה במקום זה מול זו.
ודיברנו וצחקנו ונהנינו מאד.
הגמל שקיבל את האוכל שלו ראשון נתן לי לטעום משלו ורצה להמשיך להאכיל אותי כי האוכל שלי עוד לא הגיע.
אני התעקשתי שהוא יאכל כבר, כי הוא היה חייב לאכול אחרי שתי צלילות וממילא האוכל שלי עמד להגיע.
כל אחד מאיתנו רק רוצה לדאוג לשני, הגמל מלמל לעצמו, אפילו לא לי.
נו, מה חדש?
בדרך כלל יוצאים אליו בצלילה השניה של שבת בבוקר. הראשונה תמיד למקום אחר.
אז ביקשתי מהגמל שירשום אותי לצלילה השניה.
כך יצא שישנתי עד שבע בבוקר והיה לי זמן להתאושש קצת מהשבוע במקום לקום בחמש ולחכות שהגמל יגיע לאסוף אותי.
כשכבר קמתי והתחלתי להתארגן, הגמל התקשר ואמר שמבטלים את הצלילה למקום שרציתי ושבמקום זה צוללים לאתר שכבר הייתי בו. ושאני צריכה להחליט אם אני רוצה לצלול בכל מקרה או שאם לא, הוא אמר, הוא יכול לבוא אלי מייד אחרי הצלילה הראשונה.
אם את באה, הגמל אמר, הצלילה תהיה עלי. אני משלם, בא לי.
לא, מה פתאום, אמרתי, אם אבוא אני משלמת, בלי ויכוחים.
רגע או שניים עוד התלבטתי עם עצמי, אם לצלול לא לאתר שאליו תכננתי ושאותו רציתי להכיר, כי אני רוצה לצלול שם עם זו שלמדה איתי את קורס הצלילה (היא רוצה לחזור לצלול!) כלומר, היתה סיבה שבגללה רציתי לצלול דווקא לשם.
מצד שני, גם לאתר השני יהיה לי כייף לצלול, ועם הגמל כמובן...
ההתלבטות היתה קצרה.
אני באה.
פחות כיף לנסוע לבד את הדרך הדי ארוכה, אבל הגעתי בזמן טוב, התארגנתי והספקתי לראות את החבורה הותיקה חוזרת מהצלילה הראשונה ואפילו לשבת איתם קצת.
הגמל חזר מהצלילה הזו והודיע לי שכבר שילם מראש על הצלילה שלי. שככה בא לו.
לא יכולה להגיד שהופתעתי ממש.
תמי מהצמד עמי ותמי אמרה לי שאין מה לראות היום, שהראות גרועה ואין דגים, אפילו לא מדוזות, שזה כמו לצלול במדבר. הכל חול. אחרי עשר דקות של נאום עצרה את עצמה ואמרה, אבל תצללי, את תהני.
לפחות רטוב, המדבר הזה.
הלכנו להתארגן לצלילה, עלינו לסירה ושטנו לאתר.
המדריך הבכיר חילק את הקבוצה לזוגות. הגיע אלי ואמר, את תהיי עם הבחור הזה.
חייכתי אליו ואמרתי, אני עם הגמל.
הגמל שהיה בקדמת הסירה לא שמע את השיחה, אבל כשהמדריך פנה אליו ושאל אם יוכל לצרף אלינו שני צוללים, הגמל אמר, קודם כל אני עם פועה. אחר כך מי שרוצה יכול להצטרף.
אין, אין עליו, כשהוא רוצה.
בירידה למים ירדנו על חבל, ירידה אנכית. למרות מה שאמרה תמי היינו מוקפים במאות מדוזות.
החבל מצופה בחלקו בצמחי מים, סוג של יצורים שצומחים עליו ומנסיון העבר הם יכולים להיות צורבים, לכן שמחתי שזכרתי להצטייד בכפפות בנוסף לביגוד הלייקרה הארוך.
מה שכן, שום דבר מאילו לא הגן על הצוואר שלי, ונצרבתי שם. לא ברור אם משאריות מדוזות או מהיצורים שצומחים על החבל. איך שלא יהיה, יצאתי עם צוואר אדום וצורב ומרשים.
למטה בעומק, הבעל של המדריכה, שמתחיל להתקדם לכיוון של הדרכה בעצמו, התפעל ממני וסימן מלא סימנים של שמחה, התפעלות וגאווה מתחת למים.
אחר כך, במועדון הוא שאל את הגמל איזה מספר צלילה זו שלי, וכשהגמל אמר שהוא חושב שסביב הצלילה השלושים, הבעל של המדריכה היה בהלם ואמר שלא יכול להיות כי אני נראית מאד מנוסה, מאוזנת ורגועה מתחת למים. איפה אני בצלילה השלושים ואיפה את?
תיקנתי אותו שזו הצלילה ה27 שלי ושאת כל מה שאני יודעת למדתי מהגמל ולכן כל הברכות חלות עליו.
כן, כן, אמר הבעל של, הוא אולי לימד, אבל זו היית את מתחת למים שנראית כל כך טוב.
הוא צילם אותי, יושבת על חלק מהסטי"ל הטבוע.
 |
| לא רואים כל כך טוב אבל חדי העין יבחינו בכתמים הלבנים שמסביב , המדוזות. |
אחר כך הלכנו לאכול משהו, ישבנו אחד ליד השניה במקום זה מול זו.
ודיברנו וצחקנו ונהנינו מאד.
הגמל שקיבל את האוכל שלו ראשון נתן לי לטעום משלו ורצה להמשיך להאכיל אותי כי האוכל שלי עוד לא הגיע.
אני התעקשתי שהוא יאכל כבר, כי הוא היה חייב לאכול אחרי שתי צלילות וממילא האוכל שלי עמד להגיע.
כל אחד מאיתנו רק רוצה לדאוג לשני, הגמל מלמל לעצמו, אפילו לא לי.
נו, מה חדש?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה