הבוקר פתאום הבנתי למה אני כל כך מחוברת למוריץ הקטן. ולמה אני מרשה לו דברים שאני לא מרשה לכלבות האחרות.
זאת אומרת חוץ מזה שהוא מתוק במיוחד, ומלא אהבה ומתרפק ומצחיק וחמוד ביותר.
הוא פשוט זקוק. זקוק למגע וזקוק לאהבה. הוא שברירי ועדין וצריך שיאהבו אותו ויחבקו אותו.
כן, כולם צריכים אהבה ומגע חום וקרבה, אבל לא ככה. פה מדובר בצורך שפעור כמו בור עמוק ביותר, שתחתיתו לא נראית עדיין לעין, וזה בור שמאד נעים למלא.
בימים הראשונים הוא לא עזב אותי, הלך אחרי כמו צל בבית, צל ג'ינג'י מתולתל.
כשאני במטבח, אני צריכה להזהר בצעדי, כי הוא נמצא שם, קרוב לקרסוליים שלי, בטווח נגיעה. יושב צמוד לארונות המטבח, מציץ למעלה, בודק אם במקרה יש סיכוי לקבל משהו לאכול.
כשאני קמה בלילה לשירותים, הוא מזנק מהמיטה אחרי ויושב למרגלותי, או מתכרבל על שטיחון האמבטיה לעיגול פרוותי רך. הוא הולך אחרי לסלון וקופץ אל הספה, הוא לא מוותר על מקלחת שבה הוא מסתובב, מלקק את המים, אחר כך יושב ומחכה שאסיים, לפעמים אפילו מביא את אחד הצעצועים שלו, להמתנה נוחה יותר ולבסוף נלחם את המלחמה הבלתי נמנעת במגב הרשע.
הוא מתכרבל קרוב קרוב כשאני יושבת על הספה, נשכב עלי כשאני כותבת במחשב, מתכרבל במתחם שנוצר בקיפול הרגליים שלי בלילה, שוכב צמוד ומניח ראש על הכתף שלי, על הבטן, על הירך, מחפש מגע.
עכשיו, כשכבר כמעט עברו חודשיים, הוא קצת יותר בטוח וקצת פחות זקוק, אבל עדיין, היום בבוקר, כשראיתי אותו שוכב ליד הדוגמנית על המיטה שלה, הבנתי עד כמה הוא זקוק לקשר קרוב, למגע ולאהבה, וכנראה שההזדקקות שלו פורטת על נימה בתוכי.
בשבת הקרובה, מחר, לא אצלול.
הגמל הרגיש מאד לא טוב אחרי שצלל בשבת האחרונה, חטף התקף ורטיגו קשה ביותר באמצע נהיגה ועכשיו הוא מתאושש. הוא עושה הפסקה קצרה מהצלילה ונשאר בבית. ובלעדיו לא בא לי לצלול.
הוא לא שיתף אותי בזמן אמת, וסיפר לי את כל קורותיו רק אחרי שחזר לאיזו שגרה בריאה יחסית. כי הוא לא רוצה שאדאג לו ואטריד את עצמי בגללו. איזה אדיוט. עד שלא סיים את הסיפור בקושי נשמתי מרוב בהלה ודאגה, וגם אחר כך נשארה איזו אבן כבדה ולוחצת על החזה.
הצעתי לו שאבוא בשבת בבוקר לבקר,
ואחרי שנבח עלי באופן אוטומטי -לא. מה עכשיו את תבואי לרחם עלי?
ואחרי שהודעתי לו שלא כל העולם סובב סביבו ושאני רוצה לבוא בשבילי, כי אני צריכה קצת שקט ומנוחה,
ואחרי שאמרתי לו שהוא לא צריך לנקות בשבילי את הבית ושכל מה שאני רוצה זה חיבוק ושקט,
אחרי כל אלו, הוא אמר שהוא לא מתכוון לנקות ושאני פשוט לא אגע בכלום (ואז זה לא יפריע לי?) ושאני מכינה את האוכל. ושהוא רוצה עוף בתנור, ושאבוא מוקדם ונלך לטייל בחוף הים. ושאלך מוקדם כי הוא צריך גם לפנות זמן למשפחה שלו.
יאללה בסדר, עכשיו הכל מסודר ומחושק ולא מאיים, הכל מסודר בקופסא הקשה הזאת שקרויה הראש שלו.
שמחתי, כי זה משהו שאני רוצה כבר כמה זמן, לבוא ולנוח, להתנתק לתוך בועה קטנה למשך כמה שעות. באיזה מקום אפילו קיויתי שהים יהיה סוער ושלא נוכל לצלול כדי שאוכל לממש את הרצון הזה. לא שמשמחת אותי הסיבה שבגללה נוכל לבלות יחד, אבל זה סוג של להפוך לימון ללימונדה.
ואחרי שבאמת שהרגשתי קצת כאילו זכיתי בפיס, קיבלתי מכתב רשום מאיזו קרן שמודיעה לי שיש לי אצלם חשבון רדום. טוב שהמכתב היה רשום, אחרת הייתי מתעלמת ממנו כמו מכל שאר המכתבים שאני מקבלת חדשות לבקרים לגבי כל ביטוחי החיים, קרנות כאלה ואחרות שאין לי באמת מה לעשות איתם ואני לא טורחת אפילו לפתוח אותם.
לא היה לי מושג במה מדובר כי משכתי כבר את קרנות ההשתלמות האבודות שלי למיטב זיכרוני לקראת קניית הבית, אז התקשרתי וגיליתי שמדובר באיזה חשבון חסכון שאני חושדת שאולי אני אפילו יודעת על מה מדובר, חשבון משנת 1998 או משהו דומה שפתחתי ושכחתי, שהופקדו בו מעט כספים לאורך כמה שנים וההפקדה הופסקה אחרי הגירושין, אני חושבת כשהחשבונות הופרדו. מפה לשם יש שם כמה אלפי שקלים, לא המון, ולא מעט. לא זכרתי שהוא קיים בכלל. ההפקדות האחרונות נעשו לפני כ 15 או 16 שנים, ואם אני זוכרת היה עוד חשבון חסכון כזה שהגרוש הפקיד בו כסף, אולי גם הוא קיבל מכתב כזה.
בכל אופן מדובר בסכום שאפשר לעשות איתו משהו, אבל לא משהו גדול מידי, ככה שהדילמות קטנות מהצפוי.
ואני חושבת, לראשונה בחיי, לקחת את הכסף הזה ובמקום לעשות את הדבר ההגיוני ולצרף אותו לחסכונות המצומקים שלי, להשתמש בו ממש: לשלם איתו את שארית חובותי לגמל ולחמותי ואחר כך לקנות ציוד צלילה במה שנשאר.
התפרעות מוחלטת שהצידוק העיקרי שעומד מאחוריה הוא שהצלילות יהיו מעט זולות יותר כשלא אצטרך לשכור ציוד וגם, שהציוד יהיה בטיחותי ואדע מה מצבו, כי הוא שלי.
שלא לדבר על זה שלא אצטרך להכניס לפה ווסת נשימה שהכניסו לפה מי יודע כמה אנשים. ואולי אפסיק להכנס לאתרים בארץ ובעולם כדי לבהות במאזנים ובווסתים ולדמיין איך אני קונה אותם.
וגם כי חגגתי חמישים השנה, מגיע לי לחגוג פעם בחיים ולא לחשוב כל הזמן על מה יהיה, לא?
יש לי עוד זמן לחשוב על זה ולהחליט, (שלושים יום מהגשת הבקשה ועד שהכסף ישתחרר לחשבון הבנק שלך, אמרה הנציגה החביבה) אבל מוצא חן בעיני לצאת קצת מהקווים ולעשות משהו שלא הייתי עושה בעבר.
בין מי שנזקק לי ומביע את זה בכל דרך אפשרית, לבין מי שלא רוצה להזדקק לשום דבר ממני, קיבלתי הפתעה קטנה ומשמחת מאד. ואני, כשמשמחים אותי, אני מייד שמחה.
זאת אומרת חוץ מזה שהוא מתוק במיוחד, ומלא אהבה ומתרפק ומצחיק וחמוד ביותר.
הוא פשוט זקוק. זקוק למגע וזקוק לאהבה. הוא שברירי ועדין וצריך שיאהבו אותו ויחבקו אותו.
כן, כולם צריכים אהבה ומגע חום וקרבה, אבל לא ככה. פה מדובר בצורך שפעור כמו בור עמוק ביותר, שתחתיתו לא נראית עדיין לעין, וזה בור שמאד נעים למלא.
בימים הראשונים הוא לא עזב אותי, הלך אחרי כמו צל בבית, צל ג'ינג'י מתולתל.
כשאני במטבח, אני צריכה להזהר בצעדי, כי הוא נמצא שם, קרוב לקרסוליים שלי, בטווח נגיעה. יושב צמוד לארונות המטבח, מציץ למעלה, בודק אם במקרה יש סיכוי לקבל משהו לאכול.
כשאני קמה בלילה לשירותים, הוא מזנק מהמיטה אחרי ויושב למרגלותי, או מתכרבל על שטיחון האמבטיה לעיגול פרוותי רך. הוא הולך אחרי לסלון וקופץ אל הספה, הוא לא מוותר על מקלחת שבה הוא מסתובב, מלקק את המים, אחר כך יושב ומחכה שאסיים, לפעמים אפילו מביא את אחד הצעצועים שלו, להמתנה נוחה יותר ולבסוף נלחם את המלחמה הבלתי נמנעת במגב הרשע.
הוא מתכרבל קרוב קרוב כשאני יושבת על הספה, נשכב עלי כשאני כותבת במחשב, מתכרבל במתחם שנוצר בקיפול הרגליים שלי בלילה, שוכב צמוד ומניח ראש על הכתף שלי, על הבטן, על הירך, מחפש מגע.
עכשיו, כשכבר כמעט עברו חודשיים, הוא קצת יותר בטוח וקצת פחות זקוק, אבל עדיין, היום בבוקר, כשראיתי אותו שוכב ליד הדוגמנית על המיטה שלה, הבנתי עד כמה הוא זקוק לקשר קרוב, למגע ולאהבה, וכנראה שההזדקקות שלו פורטת על נימה בתוכי.
בשבת הקרובה, מחר, לא אצלול.
הגמל הרגיש מאד לא טוב אחרי שצלל בשבת האחרונה, חטף התקף ורטיגו קשה ביותר באמצע נהיגה ועכשיו הוא מתאושש. הוא עושה הפסקה קצרה מהצלילה ונשאר בבית. ובלעדיו לא בא לי לצלול.
הוא לא שיתף אותי בזמן אמת, וסיפר לי את כל קורותיו רק אחרי שחזר לאיזו שגרה בריאה יחסית. כי הוא לא רוצה שאדאג לו ואטריד את עצמי בגללו. איזה אדיוט. עד שלא סיים את הסיפור בקושי נשמתי מרוב בהלה ודאגה, וגם אחר כך נשארה איזו אבן כבדה ולוחצת על החזה.
הצעתי לו שאבוא בשבת בבוקר לבקר,
ואחרי שנבח עלי באופן אוטומטי -לא. מה עכשיו את תבואי לרחם עלי?
ואחרי שהודעתי לו שלא כל העולם סובב סביבו ושאני רוצה לבוא בשבילי, כי אני צריכה קצת שקט ומנוחה,
ואחרי שאמרתי לו שהוא לא צריך לנקות בשבילי את הבית ושכל מה שאני רוצה זה חיבוק ושקט,
אחרי כל אלו, הוא אמר שהוא לא מתכוון לנקות ושאני פשוט לא אגע בכלום (ואז זה לא יפריע לי?) ושאני מכינה את האוכל. ושהוא רוצה עוף בתנור, ושאבוא מוקדם ונלך לטייל בחוף הים. ושאלך מוקדם כי הוא צריך גם לפנות זמן למשפחה שלו.
יאללה בסדר, עכשיו הכל מסודר ומחושק ולא מאיים, הכל מסודר בקופסא הקשה הזאת שקרויה הראש שלו.
שמחתי, כי זה משהו שאני רוצה כבר כמה זמן, לבוא ולנוח, להתנתק לתוך בועה קטנה למשך כמה שעות. באיזה מקום אפילו קיויתי שהים יהיה סוער ושלא נוכל לצלול כדי שאוכל לממש את הרצון הזה. לא שמשמחת אותי הסיבה שבגללה נוכל לבלות יחד, אבל זה סוג של להפוך לימון ללימונדה.
ואחרי שבאמת שהרגשתי קצת כאילו זכיתי בפיס, קיבלתי מכתב רשום מאיזו קרן שמודיעה לי שיש לי אצלם חשבון רדום. טוב שהמכתב היה רשום, אחרת הייתי מתעלמת ממנו כמו מכל שאר המכתבים שאני מקבלת חדשות לבקרים לגבי כל ביטוחי החיים, קרנות כאלה ואחרות שאין לי באמת מה לעשות איתם ואני לא טורחת אפילו לפתוח אותם.
לא היה לי מושג במה מדובר כי משכתי כבר את קרנות ההשתלמות האבודות שלי למיטב זיכרוני לקראת קניית הבית, אז התקשרתי וגיליתי שמדובר באיזה חשבון חסכון שאני חושדת שאולי אני אפילו יודעת על מה מדובר, חשבון משנת 1998 או משהו דומה שפתחתי ושכחתי, שהופקדו בו מעט כספים לאורך כמה שנים וההפקדה הופסקה אחרי הגירושין, אני חושבת כשהחשבונות הופרדו. מפה לשם יש שם כמה אלפי שקלים, לא המון, ולא מעט. לא זכרתי שהוא קיים בכלל. ההפקדות האחרונות נעשו לפני כ 15 או 16 שנים, ואם אני זוכרת היה עוד חשבון חסכון כזה שהגרוש הפקיד בו כסף, אולי גם הוא קיבל מכתב כזה.
בכל אופן מדובר בסכום שאפשר לעשות איתו משהו, אבל לא משהו גדול מידי, ככה שהדילמות קטנות מהצפוי.
ואני חושבת, לראשונה בחיי, לקחת את הכסף הזה ובמקום לעשות את הדבר ההגיוני ולצרף אותו לחסכונות המצומקים שלי, להשתמש בו ממש: לשלם איתו את שארית חובותי לגמל ולחמותי ואחר כך לקנות ציוד צלילה במה שנשאר.
התפרעות מוחלטת שהצידוק העיקרי שעומד מאחוריה הוא שהצלילות יהיו מעט זולות יותר כשלא אצטרך לשכור ציוד וגם, שהציוד יהיה בטיחותי ואדע מה מצבו, כי הוא שלי.
שלא לדבר על זה שלא אצטרך להכניס לפה ווסת נשימה שהכניסו לפה מי יודע כמה אנשים. ואולי אפסיק להכנס לאתרים בארץ ובעולם כדי לבהות במאזנים ובווסתים ולדמיין איך אני קונה אותם.
וגם כי חגגתי חמישים השנה, מגיע לי לחגוג פעם בחיים ולא לחשוב כל הזמן על מה יהיה, לא?
יש לי עוד זמן לחשוב על זה ולהחליט, (שלושים יום מהגשת הבקשה ועד שהכסף ישתחרר לחשבון הבנק שלך, אמרה הנציגה החביבה) אבל מוצא חן בעיני לצאת קצת מהקווים ולעשות משהו שלא הייתי עושה בעבר.
בין מי שנזקק לי ומביע את זה בכל דרך אפשרית, לבין מי שלא רוצה להזדקק לשום דבר ממני, קיבלתי הפתעה קטנה ומשמחת מאד. ואני, כשמשמחים אותי, אני מייד שמחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה