מבחינת הצלילה, היה אדיר.
אמנם קמתי, התארגנתי ונסעתי לבד, אבל הנסיעה היתה טובה.
הגעתי למועדון ממש מוקדם, לפני הגמל והגיס.
היה לי זמן להסתובב, להגיד שלום ולהתארגן.
לאט לאט התחילו להגיע צוללים, מגרש החניה התחיל להתמלא, ואז גם האוטו של הגמל הגיע.
הוא היה נרגש וקצת מתוח, אבל נראה שהנסיעה עברה באוירה טובה.
הגיס נראה בעיקר לא מכיר ולא מתמצא, אבל הרבה פחות ממה שאני הייתי כשהגעתי למועדון בפעם הראשונה.
הגמל עשה ביננו היכרות רשמית, אותו הוא הציג בשמו ואותי בשמי, בתוספת התואר - חברת נפש שלי.
וואו. פעם ראשונה שאני שומעת אותו אומר את צימוד המילים הזה ועוד עלי!
פטרתי את זה בכך שהוא כנראה מתרגש ונבוך מהמעמד.
גם אני הייתי נבוכה קצת, אז הלכתי לקחת ציוד ולהתארגן.
הגמל ליווה את גיסו מקרוב לאורך ההתארגנות, עזר לו למצוא חליפה מתאימה, להרכיב את הציוד, להביא את תעודת הצולל ותעודת האחריות לדלפק, ועשה לו אוריינטציה כללית במועדון.
אני סיימתי להתארגן והלכתי להכיר את הנפשות הפועלות שאני לא מכירה.
ולהגיד שלום ולקשקש קצת עם אלו שאני מכירה.
עדיין הייתי קצת נבוכה לגשת לגיס. זה ממילא יבוא אחר כך.
באיזשהו שלב הגמל שאל אותי למה אני לא עוזרת יותר לגיסו להתמצא, הוא חשב שאני אעזור יותר.
ואני חשבתי שהוא קיווה, כמו שהורים לפעמים מקווים, שאם הם יפגישו את הילדים הם יהפכו מייד לחברים, ישחקו יחד ויעסיקו את עצמם, ככה שלהורים יהיה זמן של מבוגרים, אבל לא תמיד זה קורה.
אחר כך כבר הלכנו לסירה, העמסנו את הציוד והפלגנו לאתר הצלילה.
כשהגענו הגמל תדרך אותנו בקצרה לגבי מה צפוי בצלילה ואיך זה יתבצע. הוא דיבר בעיקר אלי, אולי כדי שאתן לו לגיטימציה בעיני הגיס.
הגיס דווקא נשמע לי קשוב ולעניין, למעשה, הוא היה נעים מאד, חייכן וידידותי. לא שמעתי או הרגשתי אי הסכמה מצידו. יכול להיות שהוא קיבל את הסמכות של הגמל, מה שמאד סביר בסביבה החדשה עבורו.
בדרך כלל הגמל עוזר לי להתארגן ונועל לי את הסנפירים סטייל סינדרלה, הפעם הוא רק עזר לי ללבוש את המאזן והתפנה לעזרו לגיסו, אז התארגנתי לבד ונכנסתי למים.
הגמל אירגן את גיסו ודחף אותו למים.
התקדמתי לכיוון החבל בקדמת הסירה , כי שם מחכים ולרגע לא ראיתי את הגיס. נבהלתי קצת ולקח כמה שניות עד שראיתי אותו ואמרתי לו שנבהלתי שהוא נעלם לי מהעיניים.
הגמל הצטרף אלינו והתחלנו לרדת אל מתחת למים.
הספקתי לראות שהם יורדים מהר ממני ולחשוב שאולי לא לקחתי מספיק משקולות , התחלתי להתלבט אם לבקש מהגמל את המשקולת הרזרבית שסיכמנו שיקח, ואז כשלקחתי שאיפת אויר נכנסו לי מים לפה. רק מים. בלעתי לגימה של מי ים וניסיתי לנשוף, כדי לנקות את הפיה ולקחת עוד שאיפה. שוב מי ים ושום אויר.
ניסיתי ללחוץ עם כפתור הניקוי של הווסת, ואז גיליתי שמה שיש לי בפה זה רק מנשך הגומי של הווסת, והווסת עצמו התנתק מהפיה וצף לו במים.
הסתכלתי למעלה, ראיתי שאני בעומק של 3-4 מטרים בסך הכל, אז העלתי את עצמי לפני המים בשתי תנועות של הסנפירים. ניפחתי את המאזן כדי לצוף בקלות, לקחתי אויר, הכנסתי את הראש למים כדי לסמן לגמל שיש בעיה ושיעלה אלי וניסיתי להבין מה קרה לפיה של הווסת.
בדרך כלל יש אזיקון שמאבטח את הפיה, והאזיקון כנראה נפל מתישהוא. יכולתי לחבר את הפיה מחדש, אבל לא יכולתי להבטיח שתשאר במקומה לאורך כל הצלילה. חשבתי שאצטרך לעלות לסירה ולהחליף את כל הסט של צינורות הווסת.
אחרי דקה הגמל עלה אלי, אחרי שציוות את גיסו עם צולל שיחכה איתו. הוא הבין מיד מה קרה, אמר תשתמשי באוקטופוס (הווסת הרזרבי) במקום בווסת הרגיל וירדנו יחד מתחת למים להתחיל את הצלילה.
למה לא חשבתי על זה בעצמי? למה בכלל לא הכנסתי את האוקטופוס לפה ברגע שהבנתי שהווסת שלי לא תקין? מעצבן, אבל כנראה עניין של נסיון שעדיין חסר לי.
מפה והלאה הצלילה היתה נהדרת, היו קצת זרמים מתחת למים והראות לא היתה הכי טובה שיש , אבל הצלחנו לראות לוקוסים גדולים וחתולי ים. חתול ים אחד היה קרוב מאד, ואני קראתי לגיס והראתי לו את החתול שהתקרב אלינו למרחק נגיעה כמעט. אחר כך הוא אמר לי שזה היה החתול הראשון שראה.
מחשב הצלילה שלי הראה שבעומק 22-23 מטרים טמפרטורה המים צנחה מ25-26 מעלות ל18 מעלות בבת אחת. מנעים לקפוא. לשכבות המים האלה קוראים תרמוקלינה וזה היה מגניב להתקל בזה באופן כל כך ברור. זה גם היה השלב ששמחתי לראשונה על חליפת 5 המ"מ שהחלטתי בסופו של דבר ללבוש ועל המשקולות הנוספות שהיא מביאה איתה.
לקראת הסוף כשהמיכל שלי היה כבר כמעט ריק וקל בהרבה, התחלתי לעלות מהר מידי בלי יכולת להאט, והייתי צריכה לבקש מהגמל שיחזיק אותי שלא אעלה מהר מידי, ויעביר לי את המשקולות הרזרביות.
כשעלינו כבר לפני המים, עלינו במרחק מה מהסירה והיינו צריכים לשחות אליה בציפה על הגב. והיה לי כבר קשה אחרי הצלילה עם כל המשקולות ואחרי בליעת מי המים שעשתה לי קצת בחילה.
אז אמרתי לגמל - תן לי יד, כדי שיעזור לי להשאר בכיוון הכללי שאליו אנחנו שוחים, ומי שהושיט לי יד היה הגיס. חמוד.
בהפלגה חזרה דיברנו קצת וחלקנו חוויות מהצלילה. אחרי הצלילה המשותפת והחוויות המשותפות, שלא לומר האדרנלין של הצלילה, הקרח קצת נשבר בין הגיס ולביני והיה טבעי יותר לדבר.
הגמל לא הסכים שאקח את הציוד שלי למועדון וביקש אלך להתארגן כי אני ממהרת, ואכן, הוא והגיס הביאו לי את הציוד מהסירה. שזה היה מגניב לגמרי. בתמורה הם קיבלו שמפו למקלחת מהתיק המאד מאורגן שלי. אמרתי שאני מוכנה לחתום על הסידור הזה.
במועדון התארגנתי בזריזות, נפרדתי בחיבוקים חמים מהגיס ומהגמל ונסעתי לחלק הבא של היום.
הגיס הוא איש מקסים, והדינמיקה בין שלושתנו היתה טובה. הגמל קרן מאושר אחרי הצלילה, אז מה עוד אני צריכה בחיים?
חזרתי הביתה להתקלח, להצביע, ונסעתי לבית של המהנדס והדביקה שחיכו לי כבר על קוצים.
הדביקה הכינה לי סנדביצ'ים ויצאנו לדרך.
הגענו לעיר של חברתנו והעברנו את שבע השעות הבאות באשכול הקלפיות שאליו שודכנו, באיזה בית ספר יסודי.
קצת ישבנו בדוכן, חילקנו בלונים וסוכריות וניסינו לשכנע אנשים להצביע נכון, וקצת הסתובבנו בקלפיות, שמרנו שאין מעשי מרמה, ספרנו את אחוז המצביעים פעם בכמה זמן ודיברנו עם המתנדבים הנוספים והאחראית על האשכול.
בסך הכל היה נחמד. ומשעמם. ומתיש למדי.
לכן שמחנו שקיבלנו שחרור מוקדם, בתשע וארבעים במקום בעשר. הלכנו במהירות מהאשכול לכיוון האוטו של המהנדס והרגשנו קצת כמו ילדים שברחו מבית ספר. יסודי.
היינו חייבים קפה לדרך ובזבזנו את כל הזמן שהרווחנו ביציאה המוקדמת, בחיפוש אחרי קפה. אבל כשבסופו של דבר מצאנו אותו הוא היה שווה את ההמתנה וחיפוש.
בדרך הביתה הקשבנו לדיווחים הראשונים על תוצאות הבחירות, אבל לא דיברו על העיר של חברתנו. הגענו לבית שלהם ואני נכנסתי ישר לאוטו ונסעתי הביתה, הגעתי הביתה בחצות ודקה והרגשתי שוב כמו סינדרלה אחרי הנשף.
בבוקר התברר שהחברה שלי הפסידה בקרב צמוד מאד. אבל זה לא הופך אותה לפחות אדירה בעיני, להיפך, היא גיבורת על אמיתית.
אמנם קמתי, התארגנתי ונסעתי לבד, אבל הנסיעה היתה טובה.
הגעתי למועדון ממש מוקדם, לפני הגמל והגיס.
היה לי זמן להסתובב, להגיד שלום ולהתארגן.
לאט לאט התחילו להגיע צוללים, מגרש החניה התחיל להתמלא, ואז גם האוטו של הגמל הגיע.
הוא היה נרגש וקצת מתוח, אבל נראה שהנסיעה עברה באוירה טובה.
הגיס נראה בעיקר לא מכיר ולא מתמצא, אבל הרבה פחות ממה שאני הייתי כשהגעתי למועדון בפעם הראשונה.
הגמל עשה ביננו היכרות רשמית, אותו הוא הציג בשמו ואותי בשמי, בתוספת התואר - חברת נפש שלי.
וואו. פעם ראשונה שאני שומעת אותו אומר את צימוד המילים הזה ועוד עלי!
פטרתי את זה בכך שהוא כנראה מתרגש ונבוך מהמעמד.
גם אני הייתי נבוכה קצת, אז הלכתי לקחת ציוד ולהתארגן.
הגמל ליווה את גיסו מקרוב לאורך ההתארגנות, עזר לו למצוא חליפה מתאימה, להרכיב את הציוד, להביא את תעודת הצולל ותעודת האחריות לדלפק, ועשה לו אוריינטציה כללית במועדון.
אני סיימתי להתארגן והלכתי להכיר את הנפשות הפועלות שאני לא מכירה.
ולהגיד שלום ולקשקש קצת עם אלו שאני מכירה.
עדיין הייתי קצת נבוכה לגשת לגיס. זה ממילא יבוא אחר כך.
באיזשהו שלב הגמל שאל אותי למה אני לא עוזרת יותר לגיסו להתמצא, הוא חשב שאני אעזור יותר.
ואני חשבתי שהוא קיווה, כמו שהורים לפעמים מקווים, שאם הם יפגישו את הילדים הם יהפכו מייד לחברים, ישחקו יחד ויעסיקו את עצמם, ככה שלהורים יהיה זמן של מבוגרים, אבל לא תמיד זה קורה.
אחר כך כבר הלכנו לסירה, העמסנו את הציוד והפלגנו לאתר הצלילה.
כשהגענו הגמל תדרך אותנו בקצרה לגבי מה צפוי בצלילה ואיך זה יתבצע. הוא דיבר בעיקר אלי, אולי כדי שאתן לו לגיטימציה בעיני הגיס.
הגיס דווקא נשמע לי קשוב ולעניין, למעשה, הוא היה נעים מאד, חייכן וידידותי. לא שמעתי או הרגשתי אי הסכמה מצידו. יכול להיות שהוא קיבל את הסמכות של הגמל, מה שמאד סביר בסביבה החדשה עבורו.
בדרך כלל הגמל עוזר לי להתארגן ונועל לי את הסנפירים סטייל סינדרלה, הפעם הוא רק עזר לי ללבוש את המאזן והתפנה לעזרו לגיסו, אז התארגנתי לבד ונכנסתי למים.
הגמל אירגן את גיסו ודחף אותו למים.
התקדמתי לכיוון החבל בקדמת הסירה , כי שם מחכים ולרגע לא ראיתי את הגיס. נבהלתי קצת ולקח כמה שניות עד שראיתי אותו ואמרתי לו שנבהלתי שהוא נעלם לי מהעיניים.
הגמל הצטרף אלינו והתחלנו לרדת אל מתחת למים.
הספקתי לראות שהם יורדים מהר ממני ולחשוב שאולי לא לקחתי מספיק משקולות , התחלתי להתלבט אם לבקש מהגמל את המשקולת הרזרבית שסיכמנו שיקח, ואז כשלקחתי שאיפת אויר נכנסו לי מים לפה. רק מים. בלעתי לגימה של מי ים וניסיתי לנשוף, כדי לנקות את הפיה ולקחת עוד שאיפה. שוב מי ים ושום אויר.
ניסיתי ללחוץ עם כפתור הניקוי של הווסת, ואז גיליתי שמה שיש לי בפה זה רק מנשך הגומי של הווסת, והווסת עצמו התנתק מהפיה וצף לו במים.
הסתכלתי למעלה, ראיתי שאני בעומק של 3-4 מטרים בסך הכל, אז העלתי את עצמי לפני המים בשתי תנועות של הסנפירים. ניפחתי את המאזן כדי לצוף בקלות, לקחתי אויר, הכנסתי את הראש למים כדי לסמן לגמל שיש בעיה ושיעלה אלי וניסיתי להבין מה קרה לפיה של הווסת.
בדרך כלל יש אזיקון שמאבטח את הפיה, והאזיקון כנראה נפל מתישהוא. יכולתי לחבר את הפיה מחדש, אבל לא יכולתי להבטיח שתשאר במקומה לאורך כל הצלילה. חשבתי שאצטרך לעלות לסירה ולהחליף את כל הסט של צינורות הווסת.
אחרי דקה הגמל עלה אלי, אחרי שציוות את גיסו עם צולל שיחכה איתו. הוא הבין מיד מה קרה, אמר תשתמשי באוקטופוס (הווסת הרזרבי) במקום בווסת הרגיל וירדנו יחד מתחת למים להתחיל את הצלילה.
למה לא חשבתי על זה בעצמי? למה בכלל לא הכנסתי את האוקטופוס לפה ברגע שהבנתי שהווסת שלי לא תקין? מעצבן, אבל כנראה עניין של נסיון שעדיין חסר לי.
מפה והלאה הצלילה היתה נהדרת, היו קצת זרמים מתחת למים והראות לא היתה הכי טובה שיש , אבל הצלחנו לראות לוקוסים גדולים וחתולי ים. חתול ים אחד היה קרוב מאד, ואני קראתי לגיס והראתי לו את החתול שהתקרב אלינו למרחק נגיעה כמעט. אחר כך הוא אמר לי שזה היה החתול הראשון שראה.
מחשב הצלילה שלי הראה שבעומק 22-23 מטרים טמפרטורה המים צנחה מ25-26 מעלות ל18 מעלות בבת אחת. מנעים לקפוא. לשכבות המים האלה קוראים תרמוקלינה וזה היה מגניב להתקל בזה באופן כל כך ברור. זה גם היה השלב ששמחתי לראשונה על חליפת 5 המ"מ שהחלטתי בסופו של דבר ללבוש ועל המשקולות הנוספות שהיא מביאה איתה.
לקראת הסוף כשהמיכל שלי היה כבר כמעט ריק וקל בהרבה, התחלתי לעלות מהר מידי בלי יכולת להאט, והייתי צריכה לבקש מהגמל שיחזיק אותי שלא אעלה מהר מידי, ויעביר לי את המשקולות הרזרביות.
כשעלינו כבר לפני המים, עלינו במרחק מה מהסירה והיינו צריכים לשחות אליה בציפה על הגב. והיה לי כבר קשה אחרי הצלילה עם כל המשקולות ואחרי בליעת מי המים שעשתה לי קצת בחילה.
אז אמרתי לגמל - תן לי יד, כדי שיעזור לי להשאר בכיוון הכללי שאליו אנחנו שוחים, ומי שהושיט לי יד היה הגיס. חמוד.
בהפלגה חזרה דיברנו קצת וחלקנו חוויות מהצלילה. אחרי הצלילה המשותפת והחוויות המשותפות, שלא לומר האדרנלין של הצלילה, הקרח קצת נשבר בין הגיס ולביני והיה טבעי יותר לדבר.
הגמל לא הסכים שאקח את הציוד שלי למועדון וביקש אלך להתארגן כי אני ממהרת, ואכן, הוא והגיס הביאו לי את הציוד מהסירה. שזה היה מגניב לגמרי. בתמורה הם קיבלו שמפו למקלחת מהתיק המאד מאורגן שלי. אמרתי שאני מוכנה לחתום על הסידור הזה.
במועדון התארגנתי בזריזות, נפרדתי בחיבוקים חמים מהגיס ומהגמל ונסעתי לחלק הבא של היום.
הגיס הוא איש מקסים, והדינמיקה בין שלושתנו היתה טובה. הגמל קרן מאושר אחרי הצלילה, אז מה עוד אני צריכה בחיים?
חזרתי הביתה להתקלח, להצביע, ונסעתי לבית של המהנדס והדביקה שחיכו לי כבר על קוצים.
הדביקה הכינה לי סנדביצ'ים ויצאנו לדרך.
הגענו לעיר של חברתנו והעברנו את שבע השעות הבאות באשכול הקלפיות שאליו שודכנו, באיזה בית ספר יסודי.
קצת ישבנו בדוכן, חילקנו בלונים וסוכריות וניסינו לשכנע אנשים להצביע נכון, וקצת הסתובבנו בקלפיות, שמרנו שאין מעשי מרמה, ספרנו את אחוז המצביעים פעם בכמה זמן ודיברנו עם המתנדבים הנוספים והאחראית על האשכול.
בסך הכל היה נחמד. ומשעמם. ומתיש למדי.
לכן שמחנו שקיבלנו שחרור מוקדם, בתשע וארבעים במקום בעשר. הלכנו במהירות מהאשכול לכיוון האוטו של המהנדס והרגשנו קצת כמו ילדים שברחו מבית ספר. יסודי.
היינו חייבים קפה לדרך ובזבזנו את כל הזמן שהרווחנו ביציאה המוקדמת, בחיפוש אחרי קפה. אבל כשבסופו של דבר מצאנו אותו הוא היה שווה את ההמתנה וחיפוש.
בדרך הביתה הקשבנו לדיווחים הראשונים על תוצאות הבחירות, אבל לא דיברו על העיר של חברתנו. הגענו לבית שלהם ואני נכנסתי ישר לאוטו ונסעתי הביתה, הגעתי הביתה בחצות ודקה והרגשתי שוב כמו סינדרלה אחרי הנשף.
בבוקר התברר שהחברה שלי הפסידה בקרב צמוד מאד. אבל זה לא הופך אותה לפחות אדירה בעיני, להיפך, היא גיבורת על אמיתית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה