כרגיל דחיתי את קניית המתנות לרגע האחרון.
יותר מזה, אמרתי לעצמי שהשנה לא אקנה מתנות לחג וזהו.
גם ככה מבחינה כלכלית זו תקופה לא פשוטה ומה כל הקטע הזה של קניית מתנות.
עבדתי יום קצר היום, ואחריו החלטתי לנסוע לשטוף את האוטו שכבר לא ראו את הצבע המקורי שלו, וגם רציתי לקנות מתלה מייבש כביסה במקום זה שנשבר לי.
אז נסעתי למרכז הקניות והעמדתי את האוטו בתור ארוך של מכוניות ממתינות לשטיפה.
האחראי על שטיפת הרכב חייך אלי, שאל לשלומי, לקח את המפתחות ואמר שהוא זוכר את הקוד של הרכב שלי.
וזה לא שאני שוטפת שם כל שבוע, אני עד עכשיו לא יודעת מה להרגיש בקשר לזה, חוץ מהערצה לזכרון שלו וקצת דאגה לאוטו שלי.
הבנתי שיקח זמן, די הרבה זמן עד שהאוטו יהיה שטוף ולכן שמחתי לקבל טלפון ששלח אותי לחפש משהו באחת החנויות במרכז הקניות, גם ככה יש לי לפחות שעה וחצי לשרוף.
מצאתי מה שביקשו ממני ושאלתי האם רוצים שזו תהיה מתנה לחג, במקום להתעסק עם החזרת כסף... התשובה היתה כן ופה נפתח, כמעט מבלי משים, פיו של גיהינום הקניות של לפני החג, כי אי אפשר לקנות רק למישהו אחד.
אז הלכתי לחנות הזאת ולחנות ההיא, פה עמדתי בתור עשרים דקות לקניה, ועוד עשר לעטיפת המתנה, ושם עמדתי רבע שעה בתור ועוד רבע שעה בתור לעטיפת המתנה.
הרבה אנשים עמדו בכל חנות. הסתובבו, בחנו את הסחורה, ניסו להחליט מה לקנות ועמדו בתורים ארוכים בהמתנה לתשלום או לעטיפה, בשקט מעושה, שכבה דקה של תרבותיות שמחפשת סיבה להיסדק.
נמלטתי מהחנות האחרונה, והלכתי להוציא כסף מזומן לשלם לשטיפת הרכב.
גם שם היה תור של חמישה אנשים.
אחת מהן שוחחה ארוכות עם חברתה וניסתה לשכנע אותה שאפשר להוציא עוד כסף ועיכבה את התור עוד ועוד.
עמדתי וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי.
הקדחתנות של האנשים מסביב, העומס המטורף, הצפיפות והשקיות שהתרבו והכבידו על ידי העיקו עלי יותר ויותר.
ויתרתי על קניית מייבש הכביסה שבגללו באתי והלכתי למכון שטיפת הרכב, רק כדי לשבת ולהמתין שם עוד 30 דקות עד שהאוטו היה מוכן. ואפילו לא נקי כמו תמיד בגלל העומס והמהירות שבה הם עבדו.
לפחות האוטו מריח טוב ונקי מגרגרי החול שהבאתי איתי מהים.
נסעתי הביתה, בדרך עצרתי לתדלק, כי כבר בקושי נשאר לי דלק.
שתי מכוניות תפסו את עמדות התדלוק, ללא נהגים נראים לעין. גם ללא ידיות התדלוק. פשוט מצאו להם מקום עצירה וחניה נוחים, ונכנסו לחנות הנוחות הסמוכה. מה זה משנה שהם חוסמים אחרים מלתדלק?
עשיתי סיבוב, נכנסתי הפוך, נגד כיוון התנועה, תדלקתי ויצאתי לדרך לפני שמישהו מהם טרח לחזור למכוניתו.
עוד עצרתי לקניות אחרונות של מוצרי מזון לפני המצור של יומיים חג וברחתי משם במהירות האפשרית, גם שם היו אנשים שהעמיסו עגלות עד אפס מקום, עמדו בתורים ארוכים, בלתי נגמרים ודיברו והתקשרו זה לזה והצטופפו יחד.
שילמתי והלכתי, מרגישה שאם אצטרך להיות בקרבת אנשים עוד חמש דקות, אצליח להבין את אלה שלוקחים רובה ויורים באנשים ללא אבחנה.
כמה דקות אחרי שהגעתי הביתה התקשרה אלי כוח הצלה שרצתה שאעזור לה במשהו, היא באה עם הבת שלה ושתיהן נשארו רק את הזמן ההכרחי, כנראה כבר ראו לי את השוטגאן בעיניים.
כשהן הלכו נשארנו רק אני והכלבות.
סוף סוף שקט.
שתהיה שנה רגועה, שלווה, טובה ומיטיבה.
שנה של בריאות, התקדמות, הצלחה ושמחה.
שנה של אושר ואהבה.
יותר מזה, אמרתי לעצמי שהשנה לא אקנה מתנות לחג וזהו.
גם ככה מבחינה כלכלית זו תקופה לא פשוטה ומה כל הקטע הזה של קניית מתנות.
עבדתי יום קצר היום, ואחריו החלטתי לנסוע לשטוף את האוטו שכבר לא ראו את הצבע המקורי שלו, וגם רציתי לקנות מתלה מייבש כביסה במקום זה שנשבר לי.
אז נסעתי למרכז הקניות והעמדתי את האוטו בתור ארוך של מכוניות ממתינות לשטיפה.
האחראי על שטיפת הרכב חייך אלי, שאל לשלומי, לקח את המפתחות ואמר שהוא זוכר את הקוד של הרכב שלי.
וזה לא שאני שוטפת שם כל שבוע, אני עד עכשיו לא יודעת מה להרגיש בקשר לזה, חוץ מהערצה לזכרון שלו וקצת דאגה לאוטו שלי.
הבנתי שיקח זמן, די הרבה זמן עד שהאוטו יהיה שטוף ולכן שמחתי לקבל טלפון ששלח אותי לחפש משהו באחת החנויות במרכז הקניות, גם ככה יש לי לפחות שעה וחצי לשרוף.
מצאתי מה שביקשו ממני ושאלתי האם רוצים שזו תהיה מתנה לחג, במקום להתעסק עם החזרת כסף... התשובה היתה כן ופה נפתח, כמעט מבלי משים, פיו של גיהינום הקניות של לפני החג, כי אי אפשר לקנות רק למישהו אחד.
אז הלכתי לחנות הזאת ולחנות ההיא, פה עמדתי בתור עשרים דקות לקניה, ועוד עשר לעטיפת המתנה, ושם עמדתי רבע שעה בתור ועוד רבע שעה בתור לעטיפת המתנה.
הרבה אנשים עמדו בכל חנות. הסתובבו, בחנו את הסחורה, ניסו להחליט מה לקנות ועמדו בתורים ארוכים בהמתנה לתשלום או לעטיפה, בשקט מעושה, שכבה דקה של תרבותיות שמחפשת סיבה להיסדק.
נמלטתי מהחנות האחרונה, והלכתי להוציא כסף מזומן לשלם לשטיפת הרכב.
גם שם היה תור של חמישה אנשים.
אחת מהן שוחחה ארוכות עם חברתה וניסתה לשכנע אותה שאפשר להוציא עוד כסף ועיכבה את התור עוד ועוד.
עמדתי וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי.
הקדחתנות של האנשים מסביב, העומס המטורף, הצפיפות והשקיות שהתרבו והכבידו על ידי העיקו עלי יותר ויותר.
ויתרתי על קניית מייבש הכביסה שבגללו באתי והלכתי למכון שטיפת הרכב, רק כדי לשבת ולהמתין שם עוד 30 דקות עד שהאוטו היה מוכן. ואפילו לא נקי כמו תמיד בגלל העומס והמהירות שבה הם עבדו.
לפחות האוטו מריח טוב ונקי מגרגרי החול שהבאתי איתי מהים.
נסעתי הביתה, בדרך עצרתי לתדלק, כי כבר בקושי נשאר לי דלק.
שתי מכוניות תפסו את עמדות התדלוק, ללא נהגים נראים לעין. גם ללא ידיות התדלוק. פשוט מצאו להם מקום עצירה וחניה נוחים, ונכנסו לחנות הנוחות הסמוכה. מה זה משנה שהם חוסמים אחרים מלתדלק?
עשיתי סיבוב, נכנסתי הפוך, נגד כיוון התנועה, תדלקתי ויצאתי לדרך לפני שמישהו מהם טרח לחזור למכוניתו.
עוד עצרתי לקניות אחרונות של מוצרי מזון לפני המצור של יומיים חג וברחתי משם במהירות האפשרית, גם שם היו אנשים שהעמיסו עגלות עד אפס מקום, עמדו בתורים ארוכים, בלתי נגמרים ודיברו והתקשרו זה לזה והצטופפו יחד.
שילמתי והלכתי, מרגישה שאם אצטרך להיות בקרבת אנשים עוד חמש דקות, אצליח להבין את אלה שלוקחים רובה ויורים באנשים ללא אבחנה.
כמה דקות אחרי שהגעתי הביתה התקשרה אלי כוח הצלה שרצתה שאעזור לה במשהו, היא באה עם הבת שלה ושתיהן נשארו רק את הזמן ההכרחי, כנראה כבר ראו לי את השוטגאן בעיניים.
כשהן הלכו נשארנו רק אני והכלבות.
סוף סוף שקט.
שתהיה שנה רגועה, שלווה, טובה ומיטיבה.
שנה של בריאות, התקדמות, הצלחה ושמחה.
שנה של אושר ואהבה.
