את הפוסט הזה התחלתי לכתוב ביולי, לא פרסמתי משום מה , אולי הגיע הזמן.
1.7.18
למרות שבבדיקות החוזרות לא נמצא טפיל, כלומר הצלחתי להפטר ממנו בטיפול האנטיביוטי, החלטתי לדבוק, לפחות לעוד זמן מסויים בדיאטה דלת הסוכר שגזרתי על עצמי. גם כי אני עוד לא לגמרי מרגישה טוב במאה אחוז, וגם כי יש יתרונות בריאותיים בלהעיף את הג'אנק מהחיים.
אבל אם מתעלמים מהערך הבריאותי שיש להפחתת הסוכר, הערך המוסרי מגיע לשיאים שלא ידעתי כמותם.
בכל פעם שמציעים לי משהו מתוק, ואני אומרת - כרגע אני לא אוכלת סוכר בכלל - אני מרגישה כל כך צדיקה, שהאפיפיור, יש לו עוד כמה שיעורים ללמוד ממני.
לא רק צדיקה, גם נישאת מעם, טובה יותר, משופרת, מנצחת. מסתכלת בבוז קל, מהול ברחמים על אותם אומללים שנידונו לאכול סוכר ודברים מתוקים. כן כן, אני חומלת עליהם. ובאותה נשימה יודעת, שלא ירחק היום ואוכל מתוק ואחזור להיות כאחת האדם. אבל אני בטוחה שעד אז אמצא לי צידוקים לאכילת סוכר ואסלח לעצמי.
ההמנעות ממתוק גורמת לי לא לרצות לאכול מתוק. זה והסנוביות, כמובן. רמות האינסולין מאוזנות יותר ואין את הדחף הכמעט בלתי נשלט לאכול עוד ועוד. והסנוביות שגורמת לי לשאול, נו, את באמת רוצה את זה?
אני לא אוכלת שום דבר שמוסף לו סוכר. לא עוגות, עוגיות, ממתקים, שתיה ממותקת, רטבים מוכנים. אני אפילו בודקת במרכיבים של הלחם שאני קונה.
משתדלת לאכול כמה שפחות אוכל מעובד, כי זה פחות בריא ואני לא יודעת מה הכניסו לתוכו.
לא אוכלת פירות, משתדלת להמעיט בירקות עמילניים, שותה שתיה חמה בלי ממתיקים מכל סוג שהוא.
חוש הטעם שלי משתנה.
בהתחלה, מים עם נענע היו לי מרירים ותו לא. עכשיו אני מצליחה להרגיש את הגוונים העדינים של הטעם.
באופן כללי אני מעדיפה להוסיף לימון לכל מים חמים שאני שותה, ולדעתי צרכתי כבר פרדס ממוצע של לימונים בשתיה שלי בחודש האחרון.
קפה אני שותה רק בבוקר, אחד ביום. לפעמים, לעיתים נדירות, אחד נוסף בערב. לצורך הבנת גודל האירוע - לפני כן הייתי שותה בין שלוש לחמש כוסות קפה עד הצהריים.
ולגבי הסוכרזית, בהתחלה הורדתי את הממתיק לחצי, אבל כשהיינו באילת ולא היה על השולחן, ולא היה לי כוח לקום לחפש, פשוט שתיתי את הקפה ככה וראיתי כי טוב. או לפחות הרבה פחות נורא ממה שחשבתי.
נודה על האמת, הקפה פחות טעים לי כשהוא לא ממותק. חד משמעית. אבל היי אני שותה ככה רק שבוע, אז אני נותנת לזה זמן. טעם נרכש וכל זה. כבר עכשיו אני יכולה להגיד שללא מיסוך המתיקות, אני מבחינה טוב יותר בטעמים של הקפה. מה שכן, התנועה האוטומטית של שליחת היד לארון, הוצאת אריזת הסוכרזית ולחיצה עליה להוצאת כדור אחד או שניים, היא כל כך אוטומטית, שאני צריכה להיות מאד מודעת למה שאני עושה, או שיקרה לי מה שקרה לי אתמול, לגמתי מהקפה והוא היה ממש טעים. מיד הלכתי לשפוך אותו ולהכין חדש, למרות שלא זכרתי ועד עכשיו אני לא מצליחה לזכור שהכנסתי לתוכו ממתיק.
אני משתדלת לאכול רק לחם מלא ולא לבן, ויוגורט ביו. וירקות כמה שרק אפשר.
ומשתדלת לאכול מגוון. הגיוון של האוכל חשוב מאד לפלורה של המעיים. אז אני לא נצמדת לתפריט אחד, אלא מנסה לאכול כל יום לפחות דבר אחד שונה.
אני לוקחת פרוביוטיקה, אם כתוב על הצנצנת לקחת אחד ביום, אני לוקחת שניים, ואני מחליפה את הסוגים, כל פעם של חברה אחרת, כדי להרוויח כמה שיותר גיוון.
אני ממשיכה לעשוק את עץ המורינגה שלי.
העץ המסכן משקיע את כל האנרגיות שלו בפירות, ואני בוזזת את עליו המתדלדלים והולכים.
לאור התדלדלות העלים בטווח קטיף, אני שוקלת לקנות אבקת מורינגה, ולהמשיך להוסיף בצורה יבשה לאוכל, אבל יש לי תחושה שלעלים הטריים יש יותר ערך ולא משנה שהמחקרים אומרים שהמורינגה לא מאבדת מערכה ביבוש. אני לא יודעת מי בדיוק עשה את המחקרים האלה.
מה שכן, נדמה לי שהשתיה הממושכת של מיים עם מורינגה משפרת את בריאות החניכיים שלי.
אני מרגישה הרבה יותר טוב, אבל לא מאה אחוז, בסדר, אני סבלנית.
היום החלטתי לצאת להליכה, פעם ראשונה מזה כארבעה חודשים, מינוס פלוס. היה חם, יצאתי מוקדם מידי בערב, הלכתי רק 35 דקות, אבל בתור התחלה זה היה מצוין.
הגיע הזמן לחזור לחיים שלי.
5.9.18
חודשיים אחרי, אני עדיין שותה בלי סוכר ומשתדלת לא להכניס סוכר גלוי או מוסווה לגוף.
לקפה אני מוסיפה כפית קקאו וזה עושה את המשקה טעים הרבה יותר (טריק שלמדתי מהדביקה של המהנדס). אני גם שותה בין שתיים לשלוש כוסות קפה-קקאו ביום.
לא ירדתי במשקל, למרות שהיה אפשר לחשוב שזה ישפיע.
כן חזרתי להליכות קבועות. מדהים שאני תמיד מתעקשת להתחיל הליכות בשיא הקיץ. לא נורא, קשה באימונים - קל בקרב, או מה שלא הורג - מחשל, משהו כזה.
אני עדיין מרגישה אי נוחות בבטן הימנית. כל מערכת העיכול שלי קצת מגמגמת באופן כללי. כך שנוח לי לחשוב שאולי פיתחתי מעי רגיז, שזה יותר נפשי מכל דבר אחר, ולהתעלם מהמלצתה של הרופאה שלי לעשות קולונוסקופיה. כי למה לחשוב על סרטן המעי הגס אם אפשר לא.
לא שבאמת אני חושבת שיש לי סרטן, עשיתי CT שהיה תקין ,לא מזמן, ואם אתאמץ אצליח למצוא עוד צידוקים ותירוצים למה להמנע מקולונוסקופיה.
משום מה יש לי התנגדות אדירה לבדיקה הזו, ואני לא מצליחה להסביר למה.
אני לוקחת פרוביוטיקה כמעט יום יום אבל עץ המורינגה שלי, שסוף סוף ייבש את פירותיו ומגדל עלים, לא סובל מקטיף יתר. קצת זנחתי את השימוש בעליו וחבל, אני צריכה להתאמץ קצת יותר.
אולי אקטוף עלים ואייבש ואטחן לאבקה, יהיה לי קל יותר להוסיף אותה ליוגורט פעם ביום מאשר לטרוח לזכור לקטוף כל יום מחדש.
מרגיז אותי שאני עוד לא לגמרי בסדר, אבל אני עדיין מקווה שהכל יעבור כבר.
אולי לא תהיה לי ברירה בסוף ואכנע ואעשה את הבדיקה. אולי בסוף יהיה לי אומץ, ימים יגידו.
1.7.18
למרות שבבדיקות החוזרות לא נמצא טפיל, כלומר הצלחתי להפטר ממנו בטיפול האנטיביוטי, החלטתי לדבוק, לפחות לעוד זמן מסויים בדיאטה דלת הסוכר שגזרתי על עצמי. גם כי אני עוד לא לגמרי מרגישה טוב במאה אחוז, וגם כי יש יתרונות בריאותיים בלהעיף את הג'אנק מהחיים.
אבל אם מתעלמים מהערך הבריאותי שיש להפחתת הסוכר, הערך המוסרי מגיע לשיאים שלא ידעתי כמותם.
בכל פעם שמציעים לי משהו מתוק, ואני אומרת - כרגע אני לא אוכלת סוכר בכלל - אני מרגישה כל כך צדיקה, שהאפיפיור, יש לו עוד כמה שיעורים ללמוד ממני.
לא רק צדיקה, גם נישאת מעם, טובה יותר, משופרת, מנצחת. מסתכלת בבוז קל, מהול ברחמים על אותם אומללים שנידונו לאכול סוכר ודברים מתוקים. כן כן, אני חומלת עליהם. ובאותה נשימה יודעת, שלא ירחק היום ואוכל מתוק ואחזור להיות כאחת האדם. אבל אני בטוחה שעד אז אמצא לי צידוקים לאכילת סוכר ואסלח לעצמי.
ההמנעות ממתוק גורמת לי לא לרצות לאכול מתוק. זה והסנוביות, כמובן. רמות האינסולין מאוזנות יותר ואין את הדחף הכמעט בלתי נשלט לאכול עוד ועוד. והסנוביות שגורמת לי לשאול, נו, את באמת רוצה את זה?
אני לא אוכלת שום דבר שמוסף לו סוכר. לא עוגות, עוגיות, ממתקים, שתיה ממותקת, רטבים מוכנים. אני אפילו בודקת במרכיבים של הלחם שאני קונה.
משתדלת לאכול כמה שפחות אוכל מעובד, כי זה פחות בריא ואני לא יודעת מה הכניסו לתוכו.
לא אוכלת פירות, משתדלת להמעיט בירקות עמילניים, שותה שתיה חמה בלי ממתיקים מכל סוג שהוא.
חוש הטעם שלי משתנה.
בהתחלה, מים עם נענע היו לי מרירים ותו לא. עכשיו אני מצליחה להרגיש את הגוונים העדינים של הטעם.
באופן כללי אני מעדיפה להוסיף לימון לכל מים חמים שאני שותה, ולדעתי צרכתי כבר פרדס ממוצע של לימונים בשתיה שלי בחודש האחרון.
קפה אני שותה רק בבוקר, אחד ביום. לפעמים, לעיתים נדירות, אחד נוסף בערב. לצורך הבנת גודל האירוע - לפני כן הייתי שותה בין שלוש לחמש כוסות קפה עד הצהריים.
ולגבי הסוכרזית, בהתחלה הורדתי את הממתיק לחצי, אבל כשהיינו באילת ולא היה על השולחן, ולא היה לי כוח לקום לחפש, פשוט שתיתי את הקפה ככה וראיתי כי טוב. או לפחות הרבה פחות נורא ממה שחשבתי.
נודה על האמת, הקפה פחות טעים לי כשהוא לא ממותק. חד משמעית. אבל היי אני שותה ככה רק שבוע, אז אני נותנת לזה זמן. טעם נרכש וכל זה. כבר עכשיו אני יכולה להגיד שללא מיסוך המתיקות, אני מבחינה טוב יותר בטעמים של הקפה. מה שכן, התנועה האוטומטית של שליחת היד לארון, הוצאת אריזת הסוכרזית ולחיצה עליה להוצאת כדור אחד או שניים, היא כל כך אוטומטית, שאני צריכה להיות מאד מודעת למה שאני עושה, או שיקרה לי מה שקרה לי אתמול, לגמתי מהקפה והוא היה ממש טעים. מיד הלכתי לשפוך אותו ולהכין חדש, למרות שלא זכרתי ועד עכשיו אני לא מצליחה לזכור שהכנסתי לתוכו ממתיק.
אני משתדלת לאכול רק לחם מלא ולא לבן, ויוגורט ביו. וירקות כמה שרק אפשר.
ומשתדלת לאכול מגוון. הגיוון של האוכל חשוב מאד לפלורה של המעיים. אז אני לא נצמדת לתפריט אחד, אלא מנסה לאכול כל יום לפחות דבר אחד שונה.
אני לוקחת פרוביוטיקה, אם כתוב על הצנצנת לקחת אחד ביום, אני לוקחת שניים, ואני מחליפה את הסוגים, כל פעם של חברה אחרת, כדי להרוויח כמה שיותר גיוון.
אני ממשיכה לעשוק את עץ המורינגה שלי.
העץ המסכן משקיע את כל האנרגיות שלו בפירות, ואני בוזזת את עליו המתדלדלים והולכים.
לאור התדלדלות העלים בטווח קטיף, אני שוקלת לקנות אבקת מורינגה, ולהמשיך להוסיף בצורה יבשה לאוכל, אבל יש לי תחושה שלעלים הטריים יש יותר ערך ולא משנה שהמחקרים אומרים שהמורינגה לא מאבדת מערכה ביבוש. אני לא יודעת מי בדיוק עשה את המחקרים האלה.
מה שכן, נדמה לי שהשתיה הממושכת של מיים עם מורינגה משפרת את בריאות החניכיים שלי.
אני מרגישה הרבה יותר טוב, אבל לא מאה אחוז, בסדר, אני סבלנית.
היום החלטתי לצאת להליכה, פעם ראשונה מזה כארבעה חודשים, מינוס פלוס. היה חם, יצאתי מוקדם מידי בערב, הלכתי רק 35 דקות, אבל בתור התחלה זה היה מצוין.
הגיע הזמן לחזור לחיים שלי.
5.9.18
חודשיים אחרי, אני עדיין שותה בלי סוכר ומשתדלת לא להכניס סוכר גלוי או מוסווה לגוף.
לקפה אני מוסיפה כפית קקאו וזה עושה את המשקה טעים הרבה יותר (טריק שלמדתי מהדביקה של המהנדס). אני גם שותה בין שתיים לשלוש כוסות קפה-קקאו ביום.
לא ירדתי במשקל, למרות שהיה אפשר לחשוב שזה ישפיע.
כן חזרתי להליכות קבועות. מדהים שאני תמיד מתעקשת להתחיל הליכות בשיא הקיץ. לא נורא, קשה באימונים - קל בקרב, או מה שלא הורג - מחשל, משהו כזה.
אני עדיין מרגישה אי נוחות בבטן הימנית. כל מערכת העיכול שלי קצת מגמגמת באופן כללי. כך שנוח לי לחשוב שאולי פיתחתי מעי רגיז, שזה יותר נפשי מכל דבר אחר, ולהתעלם מהמלצתה של הרופאה שלי לעשות קולונוסקופיה. כי למה לחשוב על סרטן המעי הגס אם אפשר לא.
לא שבאמת אני חושבת שיש לי סרטן, עשיתי CT שהיה תקין ,לא מזמן, ואם אתאמץ אצליח למצוא עוד צידוקים ותירוצים למה להמנע מקולונוסקופיה.
משום מה יש לי התנגדות אדירה לבדיקה הזו, ואני לא מצליחה להסביר למה.
אני לוקחת פרוביוטיקה כמעט יום יום אבל עץ המורינגה שלי, שסוף סוף ייבש את פירותיו ומגדל עלים, לא סובל מקטיף יתר. קצת זנחתי את השימוש בעליו וחבל, אני צריכה להתאמץ קצת יותר.
אולי אקטוף עלים ואייבש ואטחן לאבקה, יהיה לי קל יותר להוסיף אותה ליוגורט פעם ביום מאשר לטרוח לזכור לקטוף כל יום מחדש.
מרגיז אותי שאני עוד לא לגמרי בסדר, אבל אני עדיין מקווה שהכל יעבור כבר.
אולי לא תהיה לי ברירה בסוף ואכנע ואעשה את הבדיקה. אולי בסוף יהיה לי אומץ, ימים יגידו.
