ככה הוא אומר.
הבעיה מתחילה בזה שהוא תמיד רוצה לתת יותר ממה שאני מוכנה לקבל.
זו נקודה רגישה אצלי.
אני לא אוהבת במיוחד מתנות, ועוד פחות אוהבת לקבל כסף, לא משנה ממי.
זאת אומרת, בעצם אני כן אוהבת מתנות. מאד אפילו. אבל במידה. ובזמן. ושיהיה הדדי.
ואיתו זה פחות הדדי. הוא גרוע פי אלף ממני בקבלת מתנות.
פעם הוא היה אומר לי - תפסיקי, תני לי לעשות מה שגורם לי הנאה. אני גבר , את אשה, תני לי לשלם עלייך במסעדה.
ואני הייתי מתווכחת איתו, מתעקשת על חצי חצי, לכל הפחות.
הרי אין סיבה אמיתית שהוא ישלם עלי, חוץ מזה שהוא רוצה את זה ושזה עושה לו נעים.
ומה איתי? לי זה מפריע, פחות נעים לי, אז מה? זה לא נחשב?
לרוב הייתי מוותרת ונכנעת כדי לא לריב סתם במסעדות ולקלקל את האוירה שהיתה נעימה עד לאותו הרגע.
לפעמים הוא היה זורק לי עצם ונותן לי לשלם חצי או אפילו הכל.
ואז הייתי צוחקת ואומרת שהוא גבר מוחזק, ג'יגולו.
אבל זה קרה לעיתים רחוקות ממש.
מאז שאני צוללת נפתח לו פתח חדש לקנות לי דברים.
עד היום הוא קנה לי חצי מחליפת הצלילה, חגורת משקולות, סנפירים, חלק מקורס הכוכב השני, שילם על רוב הצלילות המשותפות, על הנסיעה לאילת... על מה לא?
הוא התעקש וכפה עלי "הלוואה" של שלושת אלפים שקלים כשהאוטו עבר טיפול יקר ובלתי צפוי שקצת הפיל אותי לקרשים כלכלית.
אמרתי לו שאסתדר, שקצת אצטמצם ואסתדר, אבל הוא ממש כפה עלי לקחת מעטפה עם כסף מזומן והודיע לי שאחזיר לו את הכסף בתשלומים נוחים של 150 שקלים לחודש.
אמרתי לו שאני לא צריכה ולא רוצה, שחובות כספיים עושים לי רע ושאני לא רוצה להיות חייבת, לא לו ולא לאף אחד בעולם.
אבל הוא היה בסערת רגשות, פשוט לא היה מוכן לשמוע על כך שלא אקח את הכסף. היה קשה לו לראות את המצוקה שלי והוא רצה לעזור, הצורך שלו לעזור היה כל כך גדול שהאפיל על הצרכים שלי, כנראה.
הבנתי שהצורך והמצוקה שלו גדולים משלי, לכן לקחתי את המעטפה. לא פתחתי אותה. עד היום היא סגורה בדיוק כמו שקיבלתי אותה.
את התשלומים על תיקון הרכב אני משלמת באשראי, הוא לא יודע, כמובן, ואני מחזירה לו כסף.
אני מחזירה לו יותר מכפי שהוא התכוון, הוא רצה מאה חמישים שקלים לחודש ואני אוספת כסף ומחזירה לו כמה שאני יכולה.
בפעם הראשונה שהחזרתי לו מעטפה עם חמש מאות שקלים הוא היה מאד נסער וכועס ואמר שזו לא היתה הכוונה, שהכוונה היתה להקל עלי ושלא אחזיר לו את כל הכסף בבת אחת.
הפעם הסברתי לו שגם אני נמצאת במשוואה הזו ושלי לא קל להיות חייבת כסף, לא לו ולא לאף אחד אחר בעולם ושאני עדיין מחזירה כסף לחמי וחמותי (שאמרו לי שאין צורך שאחזיר, ששכחו כבר מהכסף ושהכל בסדר - אז אמרו) הוא אמר שמבחינתו שאחזיר הכל בבת אחת ושלא אכפת לו, הוא לא מוכן לריב איתי יותר על כסף.
למרות שאני יכולה להחזיר לו הכל בבת אחת, החלטתי לא להגיד לו שהכסף שוכב באותה מעטפה בה התקבל, אצלי בבית, במקום זה אמשיך להחזיר לו את החוב והכסף שנתן לי ישמש כחסכון. כסף למקרה חירום, או לצורך טיול צלילה לאילת, עקבה או סיני.
הוא אמר לי שמצבו הכלכלי לא מזהיר בגלל מיעוט עבודה בחודשים האחרונים, כמו בכל קיץ, אצלו, ושלכן הוא לא יוכל לשלם על הצלילות שלי. כיוון שכך, הוא גם לא מזמין אותי לצלול ושאני אעשה את החשבונות שלי מתי אני יכולה לשלם על צלילה ומתי לא.
אני הסכמתי ואמרתי שאין שום בעיה עם זה ושהוא יכול להזמין אותי, אני אבוא מתי שאוכל.
צלילה זה תחביב יקר למדי.
ביום השני של ראש השנה הוא שאל אם אני רוצה לבוא לצלול, אמרתי שכן, והוא אמר שכבר רשם אותנו לצלילה מבעוד מועד. אחרי הצלילה השתמש בטיעון הזה כדי לשלם את מרבית עלות הצלילה (אני הזמנתי אותך ורשמתי אותך לפני שאמרת שאת רוצה, זה היה רעיון שלי) החלטתי שאני לא מתווכחת. אם זה עושה לו כל כך טוב, למה לי להרוס לו את זה. היתה צלילה מדהימה ונהדרת יחד, כל כך נהנינו ויצאנו מהמים בשמחה ושלווה גדולים כל כך שחבל לקלקל את זה בויכוחים על שטויות. אז אמרתי תודה והוא דחף לי ליד חמישים שקלים שנשארו לו עודף מהתשלום ונישק אותי על הפה כדי שלא אגיד כלום. ראיתי כמה טוב זה עשה לו. זה שהוא יכול לתת לי ולעשות עבורי. הוא פשוט היה שמח.
אני חייבת לשחרר את הנושא הזה. חייבת.
קשה לי לקחת מאחרים, כי אני עצמאית ולא מוכנה להיות תלויה באף אחד.
קשה לי להרגיש שאני חייבת משהו למישהו.
זה לגמרי שלי, וברור לי שלא כולם מרגישים ככה.
אז הנה החלטה חדשה לראש השנה, לעבוד על עצמי ולהשתחרר קצת מחוסר האמון באנשים ובעולם שגורם לי להתנהג ככה. ללמוד לקבל באהבה מה שנותנים לי מכל הלב.
הבעיה מתחילה בזה שהוא תמיד רוצה לתת יותר ממה שאני מוכנה לקבל.
זו נקודה רגישה אצלי.
אני לא אוהבת במיוחד מתנות, ועוד פחות אוהבת לקבל כסף, לא משנה ממי.
זאת אומרת, בעצם אני כן אוהבת מתנות. מאד אפילו. אבל במידה. ובזמן. ושיהיה הדדי.
ואיתו זה פחות הדדי. הוא גרוע פי אלף ממני בקבלת מתנות.
פעם הוא היה אומר לי - תפסיקי, תני לי לעשות מה שגורם לי הנאה. אני גבר , את אשה, תני לי לשלם עלייך במסעדה.
ואני הייתי מתווכחת איתו, מתעקשת על חצי חצי, לכל הפחות.
הרי אין סיבה אמיתית שהוא ישלם עלי, חוץ מזה שהוא רוצה את זה ושזה עושה לו נעים.
ומה איתי? לי זה מפריע, פחות נעים לי, אז מה? זה לא נחשב?
לרוב הייתי מוותרת ונכנעת כדי לא לריב סתם במסעדות ולקלקל את האוירה שהיתה נעימה עד לאותו הרגע.
לפעמים הוא היה זורק לי עצם ונותן לי לשלם חצי או אפילו הכל.
ואז הייתי צוחקת ואומרת שהוא גבר מוחזק, ג'יגולו.
אבל זה קרה לעיתים רחוקות ממש.
מאז שאני צוללת נפתח לו פתח חדש לקנות לי דברים.
עד היום הוא קנה לי חצי מחליפת הצלילה, חגורת משקולות, סנפירים, חלק מקורס הכוכב השני, שילם על רוב הצלילות המשותפות, על הנסיעה לאילת... על מה לא?
הוא התעקש וכפה עלי "הלוואה" של שלושת אלפים שקלים כשהאוטו עבר טיפול יקר ובלתי צפוי שקצת הפיל אותי לקרשים כלכלית.
אמרתי לו שאסתדר, שקצת אצטמצם ואסתדר, אבל הוא ממש כפה עלי לקחת מעטפה עם כסף מזומן והודיע לי שאחזיר לו את הכסף בתשלומים נוחים של 150 שקלים לחודש.
אמרתי לו שאני לא צריכה ולא רוצה, שחובות כספיים עושים לי רע ושאני לא רוצה להיות חייבת, לא לו ולא לאף אחד בעולם.
אבל הוא היה בסערת רגשות, פשוט לא היה מוכן לשמוע על כך שלא אקח את הכסף. היה קשה לו לראות את המצוקה שלי והוא רצה לעזור, הצורך שלו לעזור היה כל כך גדול שהאפיל על הצרכים שלי, כנראה.
הבנתי שהצורך והמצוקה שלו גדולים משלי, לכן לקחתי את המעטפה. לא פתחתי אותה. עד היום היא סגורה בדיוק כמו שקיבלתי אותה.
את התשלומים על תיקון הרכב אני משלמת באשראי, הוא לא יודע, כמובן, ואני מחזירה לו כסף.
אני מחזירה לו יותר מכפי שהוא התכוון, הוא רצה מאה חמישים שקלים לחודש ואני אוספת כסף ומחזירה לו כמה שאני יכולה.
בפעם הראשונה שהחזרתי לו מעטפה עם חמש מאות שקלים הוא היה מאד נסער וכועס ואמר שזו לא היתה הכוונה, שהכוונה היתה להקל עלי ושלא אחזיר לו את כל הכסף בבת אחת.
הפעם הסברתי לו שגם אני נמצאת במשוואה הזו ושלי לא קל להיות חייבת כסף, לא לו ולא לאף אחד אחר בעולם ושאני עדיין מחזירה כסף לחמי וחמותי (שאמרו לי שאין צורך שאחזיר, ששכחו כבר מהכסף ושהכל בסדר - אז אמרו) הוא אמר שמבחינתו שאחזיר הכל בבת אחת ושלא אכפת לו, הוא לא מוכן לריב איתי יותר על כסף.
למרות שאני יכולה להחזיר לו הכל בבת אחת, החלטתי לא להגיד לו שהכסף שוכב באותה מעטפה בה התקבל, אצלי בבית, במקום זה אמשיך להחזיר לו את החוב והכסף שנתן לי ישמש כחסכון. כסף למקרה חירום, או לצורך טיול צלילה לאילת, עקבה או סיני.
הוא אמר לי שמצבו הכלכלי לא מזהיר בגלל מיעוט עבודה בחודשים האחרונים, כמו בכל קיץ, אצלו, ושלכן הוא לא יוכל לשלם על הצלילות שלי. כיוון שכך, הוא גם לא מזמין אותי לצלול ושאני אעשה את החשבונות שלי מתי אני יכולה לשלם על צלילה ומתי לא.
אני הסכמתי ואמרתי שאין שום בעיה עם זה ושהוא יכול להזמין אותי, אני אבוא מתי שאוכל.
צלילה זה תחביב יקר למדי.
ביום השני של ראש השנה הוא שאל אם אני רוצה לבוא לצלול, אמרתי שכן, והוא אמר שכבר רשם אותנו לצלילה מבעוד מועד. אחרי הצלילה השתמש בטיעון הזה כדי לשלם את מרבית עלות הצלילה (אני הזמנתי אותך ורשמתי אותך לפני שאמרת שאת רוצה, זה היה רעיון שלי) החלטתי שאני לא מתווכחת. אם זה עושה לו כל כך טוב, למה לי להרוס לו את זה. היתה צלילה מדהימה ונהדרת יחד, כל כך נהנינו ויצאנו מהמים בשמחה ושלווה גדולים כל כך שחבל לקלקל את זה בויכוחים על שטויות. אז אמרתי תודה והוא דחף לי ליד חמישים שקלים שנשארו לו עודף מהתשלום ונישק אותי על הפה כדי שלא אגיד כלום. ראיתי כמה טוב זה עשה לו. זה שהוא יכול לתת לי ולעשות עבורי. הוא פשוט היה שמח.
אני חייבת לשחרר את הנושא הזה. חייבת.
קשה לי לקחת מאחרים, כי אני עצמאית ולא מוכנה להיות תלויה באף אחד.
קשה לי להרגיש שאני חייבת משהו למישהו.
זה לגמרי שלי, וברור לי שלא כולם מרגישים ככה.
אז הנה החלטה חדשה לראש השנה, לעבוד על עצמי ולהשתחרר קצת מחוסר האמון באנשים ובעולם שגורם לי להתנהג ככה. ללמוד לקבל באהבה מה שנותנים לי מכל הלב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה