אושר, או מוריץ.

קראתי איזה כתבה על מישהי שמצאה את הדרך לאושר, היא שיקללה את מגוון השיטות והדרכים להשיג תחושת אושר וצמצמה אותן לעשרים דקות ביום שכוללות כמה דקות הליכה מודעת לגוף, חיוכים אל אנשים אחרים, מתיחות לאחר ההליכה, כתיבה אינטואטיבית ועוד משהו. החוקרת דחסה את הפעילות המובילה לאושר לעשרים דקות ביום שיבטיחו רווחה נפשית למתמידים.
אין כמו שיטות זבנג וגמרנו, ואין כמו מדריכים להארה ואושר. אני מתה עליהם. NOT.

ובכן, אני מצאתי שיטה טובה יותר.
השיטה שלי אמנם דורשת יותר מעשרים דקות ביום, אבל היא מתגמלת הרבה יותר מסתם שיפור הWell Being‬ של האשה באשר היא. השיטה שלי עובדת במהירות ובעוצמה.
היא מעלה חיוכים של אושר, כזה שבא מהלב. היא מציפה ברוך ואהבה, כן, מציפה זו מילה טובה, היא בהחלט מציפה.
היא משמחת וממלאה את זרם הדם בבועיות קטנות מתפצפצות, כמו סוכריות קופצות. היא שוטפת את הנפש בגעגועים, חמלה ועונג, בגלי צונאמי שמאיימים להטביע כמעט.

השיטה שלי דורשת גם עבודה, שום דבר לא בא בלי מאמץ, כידוע. ויש לה מחירים לא צפויים, אבל אין מחיר שאי אפשר לשלם כשמדובר במשהו משמח כל כך.
יותר מזה, התשלום מצדיק, ברמת הדיססונס הקונטיבי את האהבה המופרזת שמחולקת פה בנדיבות.



אז זה הדבר, ולצורך הבלוג נקרא לו מוריץ (החצי השני של הצמד הידוע)

זו התמונה הראשונה, שקיבלתי כשהביאו לי אותו, מהדרך, עוד לפני שפגשתי אותו בכלל.

נח בשלווה, מתפנק בבוקר

בזקנקן רטוב, אחרי ששתה מים

עושה נזקים, כמיטב יכולתו הקטנטנה.

ישן על כרית, קטנטן ומתוק כמו דבש.

אז זהו חברות יקרות שלי וחברים יקרים.
נפלתי חזק.
לא היה לי כוונה לקחת עוד כלב, בטח לא כשסבתוש סובלת מקשיי הגיל והופכת את החיים לפחות פשוטים והרבה פחות נקיים. ולכי תדעי איזה משבר היא תעבור עם כלב חדש...
באמת שלא היתה לי כוונה.
הייתי באמצעו של יום עבודה כשקיבלתי תמונה שלו בוואטסאפ, וזו ששלחה לי כתבה שנפשה יוצאת אליו, אבל שהיא לא יכולה לקחת אותו, כי בן הזוג לא מסכים להכניס עוד כלב הביתה.
הוא חמוד מאד, כתבתי לה בהיסח הדעת, עסוקה בעבודה ומוסחת.
אולי תיקחי אותו את? היא שאלה.

ומפה דוקטור, הכל מטושטש. בסופו של דבר הגעתי הביתה והיו לי שלושה כלבים.

אני באמת לא יודעת להסביר איך זה קרה, איך הורדתי את חומות ההגנה שלי ואפשרתי ליצור הקטנטן הזה להיכנס לי ללב עוד לפני שפגשתי אותו.
אבל אני לא מצטערת, הוא מתברר והולך כיצור קטן ממדים, אך שופע אהבה, בעל אישיות של ענק רך ומתוק. כל כולו נשמה. יש לו דרך להניח את הראש עלי, להתפנק, להתחבק, לבקש קרבה ואהבה. הוא כל כולו מתיקות וחיוך, דילוגים וקפצוצים. פשוט אי אפשר לעמוד בפניו. בלילה הוא מתכרבל בפינת המיטה, מידי פעם מתקרב לכדי מגע, ואחר כך חוזר לפינה שלו.

הוא עדיין גור, כנראה בן חצי שנה פחות או יותר, ככה אנחנו מנחשים, אין לו שבב ואף אחד לא חיפש אותו.
מצאו אותו מסתובב רעב, מלוכלך ומבועת ברחובות העיר הסמוכה, פרסמו בפייסבוק ואף אחד לא שאל עליו.
אני באמת לא מבינה מי יכול להשליך כלב לרחוב, ועל אחת כמה וכמה כלב מתוק ומלא אהבה כמו מוריץ.

דבר ראשון הלכתי איתו לוטרינר, ווידאתי שבאמת אין לו שבב , ואז התקנו לו אחד ונתנו לו חיסון לכלבת, תילוע, קבענו תאריך לסירוס ולחיסונים נוספים של גורים.
כבר שנים שלא היה לי גור בבית וזה מאתגר, אבל זה גם מתגמל ומתוק בצורה בלתי רגילה.

הדוגמנית וסבתוש קיבלו אותו די יפה, אולי בגלל שהוא קטן ולא מאיים, למרות שאני חושדת שהן לא רואות בעין יפה את העובדה שמותר לו להכנס לחדר השינה שלי ולעלות למיטה, דברים שאסורים עליהן. מצד שני הן מרוויחות, בעיקר הדוגמנית, טיולים יומיים איתי, כיוון שהוא עוד לא מסתובב לבד.

אז אם אתם רוצים את השיטה שלי לאושר מהיר, אמצו כלב עם אופי מדהים ומראה הורס.
אולי תחטפו סכרת מרוב מתיקות, אבל השמחה מובטחת.