כרגיל, לא עוברות שתיים שלוש שנים, ושוב אני ניצבת בצומת וצריכה להחליט מה אני עושה הלאה.
פחות או יותר בצומת, כי אין עלי הרבה לחץ. באופן יחסי כמובן.
כרגע אני עובדת בשתי עבודות, כלומר, בשני מקומות, שניהם שייכים לאותו ארגון אבל בכל אחד מהם אני עושה עבודה קצת אחרת.
יש את העבודה הרגילה שבה אני נמצאת כבר חמש וחצי שנים.
ויש את הקלבו"ש שבו אני עובדת כשנה וחצי.
לפני שהגעתי לקלבו"ש האחראית שם מאד חששה להעסיק אותי.
אצל המנהלות היה לי שם של אחת שעושה בעיות, אתם מבינים. והיא קיבלה את חוות הדעת שלהם. אבל לא היתה לה המון ברירה, או לקבל אותי, או לסבול ממחסור בכוח אדם, אין מספיק כוח אדם איכותי בתחום שלי, בעיה כלל ארצית.
היא התלבטה והתלבטה, התייעצה עם חברה טובה וקרובה שלה שעבדה איתי בעבר, ואותה חברה אמרה לה- אל תתלבטי, תחטפי אותה לפני שיעלה משהו אחר ותפסידי אותה.
והיא אכן ביקשה אותי, ולפני שנה וחצי התחלתי לעבוד אצלה.
בהתחלה היא היתה מסוייגת וחשדנית.
היתה באה "לבקר" אצלי ולראות מה אני עושה במהלך היום.
ניסתה לראות איך אני מסתדרת פה ושם, איך אני עם שאר הצוות, בדקה עד כמה אני גמישה ו-ורסטילית, עד כמה אפשר לסמוך עלי וכמה צרות אני עושה.
עבר זמן. שנה וחצי.
ומה שהיא אומר עכשיו זה-
אני רוצה שתעברי לעבוד אצלי באופן מלא.
אני צריכה אותך, עם הגישה שלך והראש שלך, היושר, הקפדנות, יחסי האנוש שלך.
איתך אני יכולה לדעת בעיניים עצומות שהכל יהיה בסדר.
ויש עכשיו חלון הזדמנויות כשהסמרטוטית יוצאת לפנסיה והתקן שלה נפתח. אני חייבת להגיד למנהלת הגדולה שאני רוצה עכשיו. את מבינה שזה חלון הזדמנויות שאחר כך יסגר לפחות לשנה שלמה?
ואני מתלבטת.
מצד אחד, עד כמה שאני אוהבת את העבודה האחרת שלי, אני עוסקת בה כבר עשרים שנה והמון דברים השתנו בעשרים השנים האלה, ולא רק לטובה.
אני אוהבת את העבודה עצמה. הידע שצברתי הוא עצום וחבל לי לא להשתמש בו.
מצד שני הדרישות לעמוד בתקנים שהולכים ומחמירים משנה לשנה, וההקפדה עליהם גוזלת מזמני ומהיכולת שלי לעשות את מה שאני טובה בו, כל אלה שוחקים אותי עד דוק.
אבל, אני אדון לעצמי ויש לי חופש (לא מנוצל) לעשות מה שאני רוצה, בלי מנהלת. אני המנהלת של עצמי.
יש לי גמישות מבחינת הזמן שלי וההחלטה מה לעשות איתו ואיך לסדר את ימי העבודה שלי.
אם אני רוצה לצאת ללימודים, כמו עכשיו, שגוזלים ממני שעות ולפעמים ימי עבודה, אין בעיה, אני עושה את זה ומשלמת רק במחסור שעות עבודה ולא בכאב ראש של סידור עבודה שכולל אנשים אחרים. בטח לא בלריב, להתווכח או להתחנן למנהלת שתקבל את רצוני.
אני יכולה להשלים שעות ולהגדיל את המשרה שלי בכל מיני דרכים.
אפילו קוד הלבוש גמיש יותר מבמקומות אחרים.
ואם אעבור לעבוד בקלבו"ש בלבד כל אלה יגזלו ממני.
העבודה שלי תצטמצם למה שאני עושה עכשיו, שזה כייף כשזה יום בשבוע, אבל ממש לא בא לי לעשות מזה משרה מלאה.
אהיה כפופה לסידור העבודה והצרכים של הקלבו"ש.
יהיה לי פחות כאב ראש של דרישות המנהלות לעמוד בתקנים, זה נכון.
בגדול הלב אומר לא. בשום פנים ואופן לא. לא כמשרה יחידה. אולי להגדיל שם את השעות, אבל לא לעבוד שם באופן בלעדי.
ויש גם את עניין הקורס.
הקורס הוא בתחום מאד חדשני, ראשוני, ייחודי, מיוחד, מרגש ומדהים בעבודה שלי. זה תחום שעדיין לא ממש קיים, שצריך לבנות אותו.
תחום שמדליק אותי ומרגש אותי כמו שאני לא זוכרת כבר שנים. ברור לי שאני רוצה לבנות את התחום ולעסוק בו, כך או אחרת. או במסגרת הארגון שלי (עדיף) או מחוצה לו.
כל כך אני מתרגשת שקבעתי פגישה עם המנהלת הבכירה על מנת להציג לה את הנושא.
כיוון שהוא כל כך חדשני ועושה שינוי, ושינויים כידוע מייצרים התנגדויות, הכנתי מצגת שיהיה לי עם מה לבוא אליה ועם מה להלחם בהתנגדויות. ממש ישבתי והכנתי מצגת בבית.
על מנת שאפשר יהיה להבין למה אני מתרגשת מזה - אני בדרך כלל מפרידה בין הבית לעבודה. העבודה, עם כל כמה שאני אוהבת אותה, היא לא כל חיי, וחשוב לי מאד להקפיד על הפרדה, על מנת להקטין את השחיקה. לכן אני לא עושה בבית דברים של עבודה. לא לוקחת שאריות עבודה הביתה, לא קוראת מיילים של עבודה, לא עונה לקבוצות הוואטסאפ (שאני הבאתי להקמתן) של העבודה.
אבל פה, אני כל כך מתרגשת וכל כך רוצה להיות הראשונה, פורצת הדרך. זאת שיודעת, המקימה, המפתחת, אם הדרקונים, הבלתי נשרפת, מלכת האנדלים וראשוני האדם, שאני משקיעה בזה מזמני החופשי, ועוד נהנית מזה.
אם המנהלת תסכים להקים את היחידה המיוחדת שאני רוצה להקים, כשאני היא זו שמקימה, מעולה. ואז אצטרך לראות איך זה משתלב עם הקלבו"ש, וזה יכול להשתלב. וכך אוכל להגדיל שם את המשרה, אבל להיות עצמאית הרבה יותר.
ואם היא לא תקבל את הרעיון שלי, אצטרך לצאת מהארגון, באופן חלקי או מלא ולעשות את הקמת התחום לבד או דרך ארגון אחר. מה שאני פחות רוצה, אבל מוכנה לעשות.
אז המנהלת של הקלבו"ש לוחצת. היא רוצה תשובה עד מחר.
ואני, הפגישה שלי עם המנהלת הגדולה תהיה רק בשבוע הבא.
אני צריכה קצת דיפלומטיות והרבה זהירות כדי למצוא את הדרך הטובה יותר לי, בלי לשרוף גשרים ובלי לפגוע.
אף פעם לא הקמתי משהו מאפס בעבודה שלי. זה מפחיד ומלהיב, מרגש ומטריד.
מעיר אותי לפנות בוקר וממלא לי את הראש במחשבות.
אני לא פרוייקטורית, לא יזמית, לא מרימה הפקות. אני מתפקדת מעולה בשגרה, כשאני יודעת מה צריך, איך כמה ומתי.
ועכשיו זה.
אם זה יצליח להתגשם, זו תהיה פריצת דרך. שלי אישית, אם לא יותר מזה.
היש מרגש מזה?
פחות או יותר בצומת, כי אין עלי הרבה לחץ. באופן יחסי כמובן.
כרגע אני עובדת בשתי עבודות, כלומר, בשני מקומות, שניהם שייכים לאותו ארגון אבל בכל אחד מהם אני עושה עבודה קצת אחרת.
יש את העבודה הרגילה שבה אני נמצאת כבר חמש וחצי שנים.
ויש את הקלבו"ש שבו אני עובדת כשנה וחצי.
לפני שהגעתי לקלבו"ש האחראית שם מאד חששה להעסיק אותי.
אצל המנהלות היה לי שם של אחת שעושה בעיות, אתם מבינים. והיא קיבלה את חוות הדעת שלהם. אבל לא היתה לה המון ברירה, או לקבל אותי, או לסבול ממחסור בכוח אדם, אין מספיק כוח אדם איכותי בתחום שלי, בעיה כלל ארצית.
היא התלבטה והתלבטה, התייעצה עם חברה טובה וקרובה שלה שעבדה איתי בעבר, ואותה חברה אמרה לה- אל תתלבטי, תחטפי אותה לפני שיעלה משהו אחר ותפסידי אותה.
והיא אכן ביקשה אותי, ולפני שנה וחצי התחלתי לעבוד אצלה.
בהתחלה היא היתה מסוייגת וחשדנית.
היתה באה "לבקר" אצלי ולראות מה אני עושה במהלך היום.
ניסתה לראות איך אני מסתדרת פה ושם, איך אני עם שאר הצוות, בדקה עד כמה אני גמישה ו-ורסטילית, עד כמה אפשר לסמוך עלי וכמה צרות אני עושה.
עבר זמן. שנה וחצי.
ומה שהיא אומר עכשיו זה-
אני רוצה שתעברי לעבוד אצלי באופן מלא.
אני צריכה אותך, עם הגישה שלך והראש שלך, היושר, הקפדנות, יחסי האנוש שלך.
איתך אני יכולה לדעת בעיניים עצומות שהכל יהיה בסדר.
ויש עכשיו חלון הזדמנויות כשהסמרטוטית יוצאת לפנסיה והתקן שלה נפתח. אני חייבת להגיד למנהלת הגדולה שאני רוצה עכשיו. את מבינה שזה חלון הזדמנויות שאחר כך יסגר לפחות לשנה שלמה?
ואני מתלבטת.
מצד אחד, עד כמה שאני אוהבת את העבודה האחרת שלי, אני עוסקת בה כבר עשרים שנה והמון דברים השתנו בעשרים השנים האלה, ולא רק לטובה.
אני אוהבת את העבודה עצמה. הידע שצברתי הוא עצום וחבל לי לא להשתמש בו.
מצד שני הדרישות לעמוד בתקנים שהולכים ומחמירים משנה לשנה, וההקפדה עליהם גוזלת מזמני ומהיכולת שלי לעשות את מה שאני טובה בו, כל אלה שוחקים אותי עד דוק.
אבל, אני אדון לעצמי ויש לי חופש (לא מנוצל) לעשות מה שאני רוצה, בלי מנהלת. אני המנהלת של עצמי.
יש לי גמישות מבחינת הזמן שלי וההחלטה מה לעשות איתו ואיך לסדר את ימי העבודה שלי.
אם אני רוצה לצאת ללימודים, כמו עכשיו, שגוזלים ממני שעות ולפעמים ימי עבודה, אין בעיה, אני עושה את זה ומשלמת רק במחסור שעות עבודה ולא בכאב ראש של סידור עבודה שכולל אנשים אחרים. בטח לא בלריב, להתווכח או להתחנן למנהלת שתקבל את רצוני.
אני יכולה להשלים שעות ולהגדיל את המשרה שלי בכל מיני דרכים.
אפילו קוד הלבוש גמיש יותר מבמקומות אחרים.
ואם אעבור לעבוד בקלבו"ש בלבד כל אלה יגזלו ממני.
העבודה שלי תצטמצם למה שאני עושה עכשיו, שזה כייף כשזה יום בשבוע, אבל ממש לא בא לי לעשות מזה משרה מלאה.
אהיה כפופה לסידור העבודה והצרכים של הקלבו"ש.
יהיה לי פחות כאב ראש של דרישות המנהלות לעמוד בתקנים, זה נכון.
בגדול הלב אומר לא. בשום פנים ואופן לא. לא כמשרה יחידה. אולי להגדיל שם את השעות, אבל לא לעבוד שם באופן בלעדי.
ויש גם את עניין הקורס.
הקורס הוא בתחום מאד חדשני, ראשוני, ייחודי, מיוחד, מרגש ומדהים בעבודה שלי. זה תחום שעדיין לא ממש קיים, שצריך לבנות אותו.
תחום שמדליק אותי ומרגש אותי כמו שאני לא זוכרת כבר שנים. ברור לי שאני רוצה לבנות את התחום ולעסוק בו, כך או אחרת. או במסגרת הארגון שלי (עדיף) או מחוצה לו.
כל כך אני מתרגשת שקבעתי פגישה עם המנהלת הבכירה על מנת להציג לה את הנושא.
כיוון שהוא כל כך חדשני ועושה שינוי, ושינויים כידוע מייצרים התנגדויות, הכנתי מצגת שיהיה לי עם מה לבוא אליה ועם מה להלחם בהתנגדויות. ממש ישבתי והכנתי מצגת בבית.
על מנת שאפשר יהיה להבין למה אני מתרגשת מזה - אני בדרך כלל מפרידה בין הבית לעבודה. העבודה, עם כל כמה שאני אוהבת אותה, היא לא כל חיי, וחשוב לי מאד להקפיד על הפרדה, על מנת להקטין את השחיקה. לכן אני לא עושה בבית דברים של עבודה. לא לוקחת שאריות עבודה הביתה, לא קוראת מיילים של עבודה, לא עונה לקבוצות הוואטסאפ (שאני הבאתי להקמתן) של העבודה.
אבל פה, אני כל כך מתרגשת וכל כך רוצה להיות הראשונה, פורצת הדרך. זאת שיודעת, המקימה, המפתחת, אם הדרקונים, הבלתי נשרפת, מלכת האנדלים וראשוני האדם, שאני משקיעה בזה מזמני החופשי, ועוד נהנית מזה.
אם המנהלת תסכים להקים את היחידה המיוחדת שאני רוצה להקים, כשאני היא זו שמקימה, מעולה. ואז אצטרך לראות איך זה משתלב עם הקלבו"ש, וזה יכול להשתלב. וכך אוכל להגדיל שם את המשרה, אבל להיות עצמאית הרבה יותר.
ואם היא לא תקבל את הרעיון שלי, אצטרך לצאת מהארגון, באופן חלקי או מלא ולעשות את הקמת התחום לבד או דרך ארגון אחר. מה שאני פחות רוצה, אבל מוכנה לעשות.
אז המנהלת של הקלבו"ש לוחצת. היא רוצה תשובה עד מחר.
ואני, הפגישה שלי עם המנהלת הגדולה תהיה רק בשבוע הבא.
אני צריכה קצת דיפלומטיות והרבה זהירות כדי למצוא את הדרך הטובה יותר לי, בלי לשרוף גשרים ובלי לפגוע.
אף פעם לא הקמתי משהו מאפס בעבודה שלי. זה מפחיד ומלהיב, מרגש ומטריד.
מעיר אותי לפנות בוקר וממלא לי את הראש במחשבות.
אני לא פרוייקטורית, לא יזמית, לא מרימה הפקות. אני מתפקדת מעולה בשגרה, כשאני יודעת מה צריך, איך כמה ומתי.
ועכשיו זה.
אם זה יצליח להתגשם, זו תהיה פריצת דרך. שלי אישית, אם לא יותר מזה.
היש מרגש מזה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה