כמו שהוא תכנן ואני קיוותי שיצליח, נסענו יחד לאילת.
נסעתי אליו אחרי הלימודים בקורס. מראש הכנתי והעמסתי על האוטו תיק עם ציוד צלילה, תיק בגדים להחלפה , תיק של הלימודים והתיק הרגיל שלי. גבר בטח היה מסתדר עם מברשת שינים ומפתחות לאוטו.
בעצם אם אני חושבת על זה, חוץ מהתיק הגדול של ציוד הצלילה שלו, הוא דחף את מעט הדברים שלו לתיקים שלי ואכן לקח פחות או יותר תיק צלילה ומפתחות לאוטו.
התכנון המקורי שלו היה שנקום בשלוש לפנות בוקר, נתארגן ונצא. ככה שנגיע לאילת סביב שמונה וחצי, שנספיק לצלילה הראשונה. אבל באיזה שהוא שלב הוא הבין שאם הוא איתי, הוא לא צריך להצטרף לקבוצה ולכן הוא לא מוגבל לזמנים של המועדון ושלכן אנחנו יכולים להגיע מתי שבא לנו.
הלכנו לישון בעשר וחצי, אבל אני לא ממש נרדמתי כל הלילה (אני ישנה ממש גרוע במקומות שהם לא הבית שלי) ובארבע בבוקר קמתי באופן סופי והלכתי להעיר אותו, מזל שהוא ישן קל ומתעורר בקלות. התארגנו לאטנו, הגמל לקח את הזמן כדי שאנוח כמה שיותר, ויצאנו בסופו של דבר רק באיזור חמש.
הנסיעה היתה נעימה מאד. באופן מפתיע, למרות אורכה, לא השתעממנו.
דיברנו, שמענו מוזיקה, תכננו את הצלילות. עצרנו להפסקת סנדוויץ ומיץ גזר , אני הכנתי את הסנדוויצ'ים והגמל את מיץ הגזר הסחוט טרי.
עמדנו באיזה מצפה קטן, שמשמש כמקום עצירה להרבה אנשים, ואכלנו, הסתכלנו על הנוף המדברי, על היעלים שהתחננו לאוכל ועל הציפורים שניסו לחטוף פירורים, כשאיזה זוג עבר לידנו והתפעל מהמוכנות שלנו עם הסנדוויצ'ים והמיץ. שיתפנו אותם במיץ וזה שימח את שנינו. כשנכנסנו לאוטו והמשכנו את הנסיעה, חשבתי לעצמי שזה כיף שאנחנו נהנים מאותם דברים קטנים.
כשהגענו לאילת, נסענו ישר למועדון שהגמל חבר בו, שכרנו ציוד, והתארגנו לכניסה למים.
הוא הציע שאלבש את החליפה שלי, כי עלול להיות לי קר במים. אני התלבטתי כי היה חם נורא בחוץ, אבל סמכתי על הנסיון שלו.
לבשתי את החליפה ותוך דקה הרגשתי שאני עולה באש. מתה מחום. לא יכולה לסבול את זה. אין הרבה דברים שמוציאים אותי מדעתי כמו התחושה הזו שאני מתבשלת למוות.
הגמל שלח אותי לעשות מקלחת, להתקרר קצת לפני שנכנס למים, אבל גם המקלחת לא עזרה. חזרתי, הורדתי את החליפה ואמרתי לו שאני נכנסת עם בגד ים וחולצת לייקרה ארוכה ושאם יהיה לי קר, אלמד לצלילה הבאה.
ספויילר - לא היה לי קר. מבחינתי זה היה מושלם, הטמפרטורה של המים היתה נהדרת לי, כמו אמבטיה פושרת ונעימה. אבל הבנתי למה הוא חשב שיהיה לי קר, הוא יצא מכל הצלילה שלנו רועד למרות שהקפיד להכחיש שקר לו.
להבדיל מהצלילות הקודמות שלנו, הפעם הוא הודיע שהוא לא מצלם, אז לקחתי בשמחה את המסכה שלו שעליה מורכבת מצלמת הגו-פרו וצילמתי את הצלילות שלנו, שתיים מתוך השלוש, כי לא היה לי כוח ללכת לחפש את הבטריות למצלמה אחרי הצלילה הראשונה.
מסתבר שאני צלמת הרבה יותר טובה ממנו. והיה גם נחמד לראות אותו לשם שינוי בצילומים. יש משהו מאד לימודי בלראות את עצמך במים. והגמל הוא לגמרי דוגמא ומופת של צולל יציב ומאוזן.
אבל הדבר הכי בולט, היה שהוא לא הפסיק לחייך. הוא פשוט חייך לאורך כל הצלילות מההתחלה ועד הסוף.
אני מכירה אותו כבר יותר מחמש עשרה שנים ובכל השנים האלה יחד לא ראיתי אותו מחייך כמו שחייך בצלילות האלה באילת.
ואיך היו הצלילות עבורי?
כמו גן עדן צבעוני יפיפה. אושר רטוב ושקט. שמחה צבעונית ומלאת חיים, יופי מתמשך שמתגבר בגלים.
התאזנתי מעולה במים, והצלילה היתה ללא מאמץ בכלל. אי אפשר להשוות לצלילות בים התיכון.
נהניתי כל כך. אני חושבת שגם אני חייכתי כל הזמן, אבל אין לזה תיעוד.
צללנו פעמיים ביום הראשון, אחר כך הלכנו לבית מלון קטן וזול שבו הגמל הזמין חדר. התקלחנו, הלכנו לעשות שליחויות (את נוסעת לאילת?? תקני לי מחשב! אתה נוסע לאילת?? תביא לי את הטלפון הזה והזה בצבע סגול!) אכלנו והלכנו לישון.
הגמל נרדם עוד לפני המחצית של משחק הכדורגל במונדיאל והפסיד את התבוסה הצורבת של ארגנטינה 3-0 . אני לא הרגשתי שהפסדתי כלום כשכיביתי את הטלויזיה , לקחתי כדור שינה, ליתר בטחון, והלכתי לישון.
קמנו מוקדם בבוקר, הגמל ירד לסופר שפתוח 24 שעות ביממה הביא מצרכים והכנו סנדוויץ' וקפה במלון. התארגנו והלכנו לצלילה האחרונה.
יום קודם צללנו בסביבות המועדון ואחר כך בחוף קצא"א , הפעם הלכנו לצלול לסטי"ל, חויה מדהימה, בעיקר אוסף הדגים שהתקבץ בראש התורן שלו, כולל המון המוני זהרונים ושלל דגים קטנים וגדולים.
חזרנו למלון להתארגן, התקלחנו, נחנו קצת, ארגנו את הדברים ולקראת הצהריים יצאנו צפונה.
כשעצרנו לאכול ארוחת צהריים במסעדה בדרך, העלינו את צילומי הצלילה על גבי הטאבלט של הגמל וחווינו שוב את ההנאה והאושר של הצלילות. ניתחנו דברים, הפעם מנקודת המבט שלי ולמדנו עוד קצת על התיקשורת התת מימית שלנו, וגם על זו של מחוץ למים.
הגענו לבית של הגמל בסביבות חמש בערב, שתיתי שם קפה והמשכתי לבית שלי.
הגעתי הביתה מאושרת בתכלית ובאופן שלא משתמע לשתי פנים.
הנסיעה היתה טובה, הצלילות היו מעולות, הזרימה של הדברים היתה נינוחה. הכל הלך חלק ורגוע. השתלבנו והתאמנו בצורה מושלמת.
והיה לנו כל כך טוב ביחד, מההתחלה ועד לסוף.
כל כך טוב שאמרתי לו שאני רוצה שוב. לא בחודשי הקיץ, כי העומס באילת בחופש הגדול הוא בלתי נסבל, אבל מיד אחר כך.
נכון שהיה מעולה? הוא שאל אותי רגע לפני שנכנסתי לאוטו.
נכון.
נסעתי אליו אחרי הלימודים בקורס. מראש הכנתי והעמסתי על האוטו תיק עם ציוד צלילה, תיק בגדים להחלפה , תיק של הלימודים והתיק הרגיל שלי. גבר בטח היה מסתדר עם מברשת שינים ומפתחות לאוטו.
בעצם אם אני חושבת על זה, חוץ מהתיק הגדול של ציוד הצלילה שלו, הוא דחף את מעט הדברים שלו לתיקים שלי ואכן לקח פחות או יותר תיק צלילה ומפתחות לאוטו.
התכנון המקורי שלו היה שנקום בשלוש לפנות בוקר, נתארגן ונצא. ככה שנגיע לאילת סביב שמונה וחצי, שנספיק לצלילה הראשונה. אבל באיזה שהוא שלב הוא הבין שאם הוא איתי, הוא לא צריך להצטרף לקבוצה ולכן הוא לא מוגבל לזמנים של המועדון ושלכן אנחנו יכולים להגיע מתי שבא לנו.
הלכנו לישון בעשר וחצי, אבל אני לא ממש נרדמתי כל הלילה (אני ישנה ממש גרוע במקומות שהם לא הבית שלי) ובארבע בבוקר קמתי באופן סופי והלכתי להעיר אותו, מזל שהוא ישן קל ומתעורר בקלות. התארגנו לאטנו, הגמל לקח את הזמן כדי שאנוח כמה שיותר, ויצאנו בסופו של דבר רק באיזור חמש.
הנסיעה היתה נעימה מאד. באופן מפתיע, למרות אורכה, לא השתעממנו.
דיברנו, שמענו מוזיקה, תכננו את הצלילות. עצרנו להפסקת סנדוויץ ומיץ גזר , אני הכנתי את הסנדוויצ'ים והגמל את מיץ הגזר הסחוט טרי.
עמדנו באיזה מצפה קטן, שמשמש כמקום עצירה להרבה אנשים, ואכלנו, הסתכלנו על הנוף המדברי, על היעלים שהתחננו לאוכל ועל הציפורים שניסו לחטוף פירורים, כשאיזה זוג עבר לידנו והתפעל מהמוכנות שלנו עם הסנדוויצ'ים והמיץ. שיתפנו אותם במיץ וזה שימח את שנינו. כשנכנסנו לאוטו והמשכנו את הנסיעה, חשבתי לעצמי שזה כיף שאנחנו נהנים מאותם דברים קטנים.
כשהגענו לאילת, נסענו ישר למועדון שהגמל חבר בו, שכרנו ציוד, והתארגנו לכניסה למים.
הוא הציע שאלבש את החליפה שלי, כי עלול להיות לי קר במים. אני התלבטתי כי היה חם נורא בחוץ, אבל סמכתי על הנסיון שלו.
לבשתי את החליפה ותוך דקה הרגשתי שאני עולה באש. מתה מחום. לא יכולה לסבול את זה. אין הרבה דברים שמוציאים אותי מדעתי כמו התחושה הזו שאני מתבשלת למוות.
הגמל שלח אותי לעשות מקלחת, להתקרר קצת לפני שנכנס למים, אבל גם המקלחת לא עזרה. חזרתי, הורדתי את החליפה ואמרתי לו שאני נכנסת עם בגד ים וחולצת לייקרה ארוכה ושאם יהיה לי קר, אלמד לצלילה הבאה.
ספויילר - לא היה לי קר. מבחינתי זה היה מושלם, הטמפרטורה של המים היתה נהדרת לי, כמו אמבטיה פושרת ונעימה. אבל הבנתי למה הוא חשב שיהיה לי קר, הוא יצא מכל הצלילה שלנו רועד למרות שהקפיד להכחיש שקר לו.
להבדיל מהצלילות הקודמות שלנו, הפעם הוא הודיע שהוא לא מצלם, אז לקחתי בשמחה את המסכה שלו שעליה מורכבת מצלמת הגו-פרו וצילמתי את הצלילות שלנו, שתיים מתוך השלוש, כי לא היה לי כוח ללכת לחפש את הבטריות למצלמה אחרי הצלילה הראשונה.
מסתבר שאני צלמת הרבה יותר טובה ממנו. והיה גם נחמד לראות אותו לשם שינוי בצילומים. יש משהו מאד לימודי בלראות את עצמך במים. והגמל הוא לגמרי דוגמא ומופת של צולל יציב ומאוזן.
אבל הדבר הכי בולט, היה שהוא לא הפסיק לחייך. הוא פשוט חייך לאורך כל הצלילות מההתחלה ועד הסוף.
אני מכירה אותו כבר יותר מחמש עשרה שנים ובכל השנים האלה יחד לא ראיתי אותו מחייך כמו שחייך בצלילות האלה באילת.
ואיך היו הצלילות עבורי?
כמו גן עדן צבעוני יפיפה. אושר רטוב ושקט. שמחה צבעונית ומלאת חיים, יופי מתמשך שמתגבר בגלים.
התאזנתי מעולה במים, והצלילה היתה ללא מאמץ בכלל. אי אפשר להשוות לצלילות בים התיכון.
נהניתי כל כך. אני חושבת שגם אני חייכתי כל הזמן, אבל אין לזה תיעוד.
צללנו פעמיים ביום הראשון, אחר כך הלכנו לבית מלון קטן וזול שבו הגמל הזמין חדר. התקלחנו, הלכנו לעשות שליחויות (את נוסעת לאילת?? תקני לי מחשב! אתה נוסע לאילת?? תביא לי את הטלפון הזה והזה בצבע סגול!) אכלנו והלכנו לישון.
הגמל נרדם עוד לפני המחצית של משחק הכדורגל במונדיאל והפסיד את התבוסה הצורבת של ארגנטינה 3-0 . אני לא הרגשתי שהפסדתי כלום כשכיביתי את הטלויזיה , לקחתי כדור שינה, ליתר בטחון, והלכתי לישון.
קמנו מוקדם בבוקר, הגמל ירד לסופר שפתוח 24 שעות ביממה הביא מצרכים והכנו סנדוויץ' וקפה במלון. התארגנו והלכנו לצלילה האחרונה.
יום קודם צללנו בסביבות המועדון ואחר כך בחוף קצא"א , הפעם הלכנו לצלול לסטי"ל, חויה מדהימה, בעיקר אוסף הדגים שהתקבץ בראש התורן שלו, כולל המון המוני זהרונים ושלל דגים קטנים וגדולים.
חזרנו למלון להתארגן, התקלחנו, נחנו קצת, ארגנו את הדברים ולקראת הצהריים יצאנו צפונה.
כשעצרנו לאכול ארוחת צהריים במסעדה בדרך, העלינו את צילומי הצלילה על גבי הטאבלט של הגמל וחווינו שוב את ההנאה והאושר של הצלילות. ניתחנו דברים, הפעם מנקודת המבט שלי ולמדנו עוד קצת על התיקשורת התת מימית שלנו, וגם על זו של מחוץ למים.
הגענו לבית של הגמל בסביבות חמש בערב, שתיתי שם קפה והמשכתי לבית שלי.
הגעתי הביתה מאושרת בתכלית ובאופן שלא משתמע לשתי פנים.
הנסיעה היתה טובה, הצלילות היו מעולות, הזרימה של הדברים היתה נינוחה. הכל הלך חלק ורגוע. השתלבנו והתאמנו בצורה מושלמת.
והיה לנו כל כך טוב ביחד, מההתחלה ועד לסוף.
כל כך טוב שאמרתי לו שאני רוצה שוב. לא בחודשי הקיץ, כי העומס באילת בחופש הגדול הוא בלתי נסבל, אבל מיד אחר כך.
נכון שהיה מעולה? הוא שאל אותי רגע לפני שנכנסתי לאוטו.
נכון.
 |
| בצלילה הראשונה נתפס לי שריר בשוק הרגל. התקשה כמו אבן. קראתי לגמל שהיה קצת לפני והוא בא ועזר לי לשחרר את השריר התפוס. תהליך מכאיב בפני עצמו. אחר כך החזיק לי את היד ומשך אותי לחוף שם נחנו קצת וחזרנו לצלול עוד טיפה. |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה