יום שבת, 2 ביוני 2018

אני לא רוצה להתנשק

אמרתי לו.
זאת אומרת , אני רוצה, אבל אני לא אתנשק איתך.
לא עשינו סקס כבר כמה? שנה וחצי? שנתיים? והנשיקות האלה מעוררות את מה שלא מגיע לידי סיפוק ומנוחה, וזה כואב ולא נעים לי. אמרתי לך בעבר לפני כמה? שמונה, תשעה חודשים שהסקס חסר לי. אני מבינה שלך זה לא חסר, בסדר, אבל אני לא רוצה את המצוקה נוספת הזו.

הוא נעצר, נשאר עומד על מקומו. ההבעה על פניו היא של בלבול מוחלט.
זה לא מה שהוא תכנן, לא מה שהוא רצה.

הוא רצה לשמח אותי. לקח אותי למסעדה ששנינו אוהבים, וכשהגענו למקום, עוד לפני שיצאנו מהמכונית, הציע לי שאכטה טובה מהגראס הרפואי שלו, כמו תמיד, והתפלא כשאמרתי שאקח רק קצת כי אני לא רוצה ללכת לאיבוד בסטלה. אמרתי ולקחתי שאכטה אחת קטנה שידעתי שלא תפיל אותי.

אני כבר יודעת כמה עמוק ולכמה זמן אני צריכה לשאוף כדי ללכת לאיבוד במערבולת צחקקנית ולא קוהורנטית , אז אני מאבדת חלק מהמעצורים והוא , שמושפע פחות ממני, יכול להגיד מה שהוא רוצה, אני לא מהווה איזה קונטרה במצב כזה ואם אני מוחה על משהו שהוא אומר, המחאה שלי מתמצית באמירה שזה לא כוחות ואי אפשר להתווכח ככה. והוא יכול בקלות להוציא ממני הסכמות ואמירות כשאני במצב כזה, אני לא מצליחה לעקוב ולזכור את כל מה שהוא אמר. היתרון של המצב, שגם הוא לא זוכר אחר כך.
למשל, אם רבנו לפני כן, הוא יכול להטיף לי מוסר ולהסביר לי איפה טעיתי, ואני לא מסוגלת לענות לו.
מצד שני, בשיחה רגילה, גם אם אני לא מצליחה לעקוב אחרי חוט השיחה , ואפילו לא אחרי משפטים ורעיונות שלי עצמי. זה נחמד, מרגיע, מצחיק, קושר ומחבר. אבל הפעם לא רציתי להיות במקום הזה, העדפתי להיות בשליטה.

למה לא? שאל בתמיהה, אני רוצה שתהני, שיהיה לך כיף.
אני לא רוצה לאבד את הראש, אמרתי, אני לא רוצה להסחף למזמוזים ושטויות.
יצאנו מהאוטו, כל אחד מהדלת שלו ונפגשנו בצד הנהג, כדי להתחיל ללכת יחד למסעדה.

בואי, הוא אמר, פורש זרועות לחיבוק.
אני לא רוצה להתנשק, אמרתי.
זאת אומרת אני רוצה, מאד רוצה, אבל אני לא אתנשק איתך, זה כואב מידי.

התחלתי ללכת לכיוון המסעדה, אבל הוא לא בא איתי, הוא נשאר שתול במקומו, מבולבל לגמרי, בפרצוף המום.
אחר כך הוא התאושש, חייך חיוך מוזר כזה של כאילו הכל בסדר. אמר שהכל בסדר ואין בעיה ושהוא מבין.
אבל במשך כל הארוחה, למרות ששוחחנו, היה ריחוק והיתה קרירות מסויימת.
לא, הוא לא נעלב, ולא, הכל בסדר גמור. ואין לי מה לדאוג הוא מכבד את התחושות והרצונות שלי לגמרי ומבין אותם.

אני מצטערת, אמרתי, אין דבר שאני רוצה בעולם יותר מלגעת בך.
אבל הסבל שזה גורם לי הוא אדיר ולא שווה את ההנאה הרגעית. אני יודעת שאתה אוהב את המזמוזים האלה גם כשאינם מובילים לשום מקום, אבל אצלי זה לא עובד ככה. מצטערת.

בסוף הארוחה, החשבון שקיבלנו היה גדול מהרגיל, כנראה העלו מחירים. הוא לא הסכים שאשתתף בתשלום, גם לא בטיפ, ואמר, לפחות האוכל היה טעים.
הסביר שהתכוון יחסית למחיר, אבל אני יודעת למה התכוון.

בשבועיים שלושה שאחר כך, יזם איתי שיחות טלפון, יותר ממה שיזם בעבר.
שאל לשלומי, הביע דאגה והתעניין בהתקדמות הטיפול, הזמין אותי שוב ושוב לצלילות.
אני הייתי לפני, באמצע ואחרי הטיפול האנטיביוטי ולא ממש יכולתי להענות.

ביום רביעי האחרון, התבטלה לנו הרצאה אחת בקורס שאני לוקחת עכשיו והתפניתי מוקדם. שאלתי אותו אם הוא רוצה להפגש לקפה והוא רצה.
כיוון אותי לקפה בעיר שלו, שבו ישבנו כבר פעם. הוא הגיע ונראה מרוט. עייף, בחולצת טריקו ישנה ודהויה ומכנסי דגמח שראו ימים יפים יותר.
הגעתי לפניו והייתי באמצע שיחת טלפון כשהוא הגיע, כך שנחסכה לנו ההתלבטות אם להתחבק בפגישה כמו תמיד או לא.
אז פשוט התיישבנו.
אני סיפרתי לו על הקורס, מלאה באנרגיות של התרגשות, חידוש ותחושה של עולם חדש שנפתח עם כל האפשרויות שלא ידעתי שקיימות בכלל. אני יוצאת בסוף כל מפגש של הקורס בהיי מטורף, מתרגשת ומרוגשת. וכנראה שזה מדבק, או לפחות חם מספיק למוסס את הקרח.
הוא סיפר לי על העבודה שלו ועל הצלילה האחרונה ועל הצלילה המתוכננת למחרת היום.
ולבסוף העליתי נושא הפיל הניצב באמצע החדר. באמצע הרחוב בעצם. חוסם את התנועה לכל הכיוונים.

אתה שמח שבאתי? שאלתי
מה את שואלת אותי דברים כאלה. מה את רוצה שאני אגיד לך?
זו שאלה פשוטה שהתשובה עליה פשוטה עוד יותר, כן או לא. שמח או לא. קשה לך לענות על זה, זה מביך אותך? אז אני אגיד.
אתה יודע, אמרתי לו, אני תמיד מתרגשת לפני שאנחנו נפגשים. פיזית ממש. האדרנלין מתחיל לזרום לי ברגע שקבענו ואני בדרך אלייך או אתה בדרך אלי. גם היום, כשיצאתי וכיוונתי את הוייז לפני הכתובת שנתת לי, התחיל לזרום לי האדרנלין וההתרגשות הציפה אותי.
אצלי זה היה ככה, הוא אמר, אבל לא עכשיו. זהו. כיבית את זה.
באמת? שאלתי.
כן, באמת. חסר לי המגע שלך, את יודעת שלא קל לי. כשאני חושב על היד שלך שמלטפת אותי, חלקה כמו זכוכית... רק המחשבה על זה... הנה את רואה, אפילו  מספיק רק לדבר על זה ואני יכול פתאום לנשום יותר טוב. את מבינה? נו די, אל תגעי לי ביד עכשיו. טוב בסדר.
אתה כזה אדיוט, אתה יודע? הכל בידיים שלך. אתה יכול לשנות דברים ולגרום לדברים לקרות אתה יודע. הכל אצלך.
כן אני יודע, אני יודע. אני יודע, כבר עשיתי הרבה דברים בלתי אפשריים.

את יודעת, מה שיש ביננו, זה משהו לא רגיל, לא משנה מה יקרה, זה עדיין שם.
כן, אני יודעת. באמת לא נורמלי הדבר הזה.

למחרת נסע לצלול באילת שלח לי את התמונות האלה:
כי הוא יודע שזהרונים אני אוהבת במיוחד. וזו תמונה מדהימה בכל קנה מידה.

הצבעים והדגים באילת

שיעשה לי חשק להבריא כבר ולהצטרף אליו בקרוב קרוב.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה