הלכתי לרופאה לפני שבוע.
- נו, היא שאלה, מה שלומך?
- אותו דבר, אמרתי, יש ימים יותר טובים שבהם אני חושבת שאולי זה עומד לחלוף ואחריהם ימים שאני מנוטרלת לגמרי מרוב שאני מרגישה רע.
- ומה גורם להרגשה הרעה או הטובה?
- אין לי מושג, לא הצלחתי למצוא חוקיות או גורמים ברורים. אפילו הכדורים שנתן לי הרופא הקודם כבר לא ממש עוזרים.
- הבדיקות שלך בסדר גמור, ולקחתי לך טווח רחב מאד של בדיקות, היא אומרת.
- אני יודעת, אז מה את חושבת שזה? אני ממש מרגישה מטומטמת שאני מתלוננת ומתבכיינת בלי סוף והבדיקות כולן בסדר. בכל מקרה נראה לי שנכון לבדוק את הכיוון של מערכת העיכול. מה את חושבת שזה יכול להיות?
- אולי זה פרזיטים? היתה לי פעם מטופלת עם תלונות דומות שבסופו של דבר התברר שיש לה פרזיטים וטיפול פשוט עזר לה. אני מציעה שתעשי בדיקות צואה לפרזיטים. אני רואה שכבר עשית, אבל רק פעם אחת, תחזרי על זה עוד שלוש פעמים ואם הכל יהיה שלילי, תעשי בדיקת קולונסקופיה וגסטרוסקופיה. הנה יש לך הפניות להכל.
אני יוצאת מהחדר וחושבת שהכל עניין של פרופורציות, פתאום בדיקות צואה על כל הגועל הכרוך בהן לא נראות לי נוראיות כל כך, בעיקר כשאני מעמידה אותן מול קולונוסקופיה.
כולי תקווה שימצא משהו באחת הבדיקות ושלא אדרש להגיע לבדיקת הקולונוסקופיה. שזה יהיה משהו אדיוטי ודבילי ופשוט לטיפול כמו פרזיטים ולא משהו לא ברור ולכן לא מטופל כמו שזה עכשיו.
הגמל בא לבקר אותי, בעבודה, לפני שבוע. ידעתי שהוא יבוא, כי הוא נורא נבהל כשמישהו קרוב אליו חולה. ולמרות שהקפדתי להשתמש במילים - מרגישה לא טוב, ולא במילה חולה, הוא היה צריך לבוא לראות במו עיניו.
אז הוא בא, בשעות שבהן הייתי די עסוקה, אבל מצאתי זמן להכין לו קפה ולדבר איתו קצת. הסברתי לו שאני עדיין מרגישה לא טוב, אבל כל הבדיקות שלי תקינות ולכן זה כנראה לא משהו מפחיד או מסוכן במיוחד.
דיברנו והיינו קצת יחד והיה נחמד מאד. מאד מעורר געגוע.
מראה עיניים שכנע אותו, כנראה, או שהוא פשוט מפחד לחשוב מה אם, ומדחיק, כי בשיחת הטלפון למחרת הוא כבר דיבר איתי על נסיעה לאילת לצלילה בזמן הקרוב, שנינו.
מה שמלמד אותי שהוא לא באמת הפנים שאני מרגישה לא טוב ולא עושה חצי ממה שעשיתי קודם. ובטח לא בכושר לצלול. לא נורא, לא תיקנתי אותו ולא הסברתי לו. כשנגיע לגשר, אם נגיע אליו, נקפוץ ממנו.
מי יודע, אולי בכלל תהיה מלחמה ולא אצטרך להתמודד עם הפחדים שלו? יש למה לקוות.
בינתיים התחלתי גם קורס מדליק שהוא ראשוני וחדשני וכייפי למדי.
למרות העייפות וההרגשה הרעה, אני נוסעת פעם בשבוע לאזור המרכז, אחרי יום עבודה, שעה וחצי נסיעה לכל כיוון, במקרה הטוב. אחר כך כשאני נוהגת חזרה אני צריכה להחזיק את עצמי עירנית וזה לא קל, אני עייפה עד בחילה.
אבל די, יש גבול לכמה אני יכולה לשים את החיים בהמתנה.
הקורס גם עולה לי כסף שאין לי עכשיו, אבל לא באמת יכולתי לעמוד בפיתוי.
מהמצב הכלכלי המחורבן אני אתאושש בסופו של דבר, והקורס הראשוני והחדשני והמדליק הזה, יהיה ראשוני וחדשני ומדליק רק עכשיו. אחר כך הוא כבר יהיה משהו שהרבה אנשים עושים. אף פעם לא ידעתי לדחות סיפוקים ולא להיות ראשונה, או לא לעשות מה שרציתי ברגע שרציתי.
שלושה חודשים עמוסים של קורס שאחריו אולי יפתחו לי כמה דלתות, או לכל הפחות חלונות, שיהיה מאיפה עוד לקפוץ, מלבד מגשרים.
ואם אני נשמעת צינית וממורמרת, זה רק בגלל שנמאס לי ואני רוצה את החיים שלי בחזרה.
ועדיף מוקדם ממאוחר.
- נו, היא שאלה, מה שלומך?
- אותו דבר, אמרתי, יש ימים יותר טובים שבהם אני חושבת שאולי זה עומד לחלוף ואחריהם ימים שאני מנוטרלת לגמרי מרוב שאני מרגישה רע.
- ומה גורם להרגשה הרעה או הטובה?
- אין לי מושג, לא הצלחתי למצוא חוקיות או גורמים ברורים. אפילו הכדורים שנתן לי הרופא הקודם כבר לא ממש עוזרים.
- הבדיקות שלך בסדר גמור, ולקחתי לך טווח רחב מאד של בדיקות, היא אומרת.
- אני יודעת, אז מה את חושבת שזה? אני ממש מרגישה מטומטמת שאני מתלוננת ומתבכיינת בלי סוף והבדיקות כולן בסדר. בכל מקרה נראה לי שנכון לבדוק את הכיוון של מערכת העיכול. מה את חושבת שזה יכול להיות?
- אולי זה פרזיטים? היתה לי פעם מטופלת עם תלונות דומות שבסופו של דבר התברר שיש לה פרזיטים וטיפול פשוט עזר לה. אני מציעה שתעשי בדיקות צואה לפרזיטים. אני רואה שכבר עשית, אבל רק פעם אחת, תחזרי על זה עוד שלוש פעמים ואם הכל יהיה שלילי, תעשי בדיקת קולונסקופיה וגסטרוסקופיה. הנה יש לך הפניות להכל.
אני יוצאת מהחדר וחושבת שהכל עניין של פרופורציות, פתאום בדיקות צואה על כל הגועל הכרוך בהן לא נראות לי נוראיות כל כך, בעיקר כשאני מעמידה אותן מול קולונוסקופיה.
כולי תקווה שימצא משהו באחת הבדיקות ושלא אדרש להגיע לבדיקת הקולונוסקופיה. שזה יהיה משהו אדיוטי ודבילי ופשוט לטיפול כמו פרזיטים ולא משהו לא ברור ולכן לא מטופל כמו שזה עכשיו.
הגמל בא לבקר אותי, בעבודה, לפני שבוע. ידעתי שהוא יבוא, כי הוא נורא נבהל כשמישהו קרוב אליו חולה. ולמרות שהקפדתי להשתמש במילים - מרגישה לא טוב, ולא במילה חולה, הוא היה צריך לבוא לראות במו עיניו.
אז הוא בא, בשעות שבהן הייתי די עסוקה, אבל מצאתי זמן להכין לו קפה ולדבר איתו קצת. הסברתי לו שאני עדיין מרגישה לא טוב, אבל כל הבדיקות שלי תקינות ולכן זה כנראה לא משהו מפחיד או מסוכן במיוחד.
דיברנו והיינו קצת יחד והיה נחמד מאד. מאד מעורר געגוע.
מראה עיניים שכנע אותו, כנראה, או שהוא פשוט מפחד לחשוב מה אם, ומדחיק, כי בשיחת הטלפון למחרת הוא כבר דיבר איתי על נסיעה לאילת לצלילה בזמן הקרוב, שנינו.
מה שמלמד אותי שהוא לא באמת הפנים שאני מרגישה לא טוב ולא עושה חצי ממה שעשיתי קודם. ובטח לא בכושר לצלול. לא נורא, לא תיקנתי אותו ולא הסברתי לו. כשנגיע לגשר, אם נגיע אליו, נקפוץ ממנו.
מי יודע, אולי בכלל תהיה מלחמה ולא אצטרך להתמודד עם הפחדים שלו? יש למה לקוות.
בינתיים התחלתי גם קורס מדליק שהוא ראשוני וחדשני וכייפי למדי.
למרות העייפות וההרגשה הרעה, אני נוסעת פעם בשבוע לאזור המרכז, אחרי יום עבודה, שעה וחצי נסיעה לכל כיוון, במקרה הטוב. אחר כך כשאני נוהגת חזרה אני צריכה להחזיק את עצמי עירנית וזה לא קל, אני עייפה עד בחילה.
אבל די, יש גבול לכמה אני יכולה לשים את החיים בהמתנה.
הקורס גם עולה לי כסף שאין לי עכשיו, אבל לא באמת יכולתי לעמוד בפיתוי.
מהמצב הכלכלי המחורבן אני אתאושש בסופו של דבר, והקורס הראשוני והחדשני והמדליק הזה, יהיה ראשוני וחדשני ומדליק רק עכשיו. אחר כך הוא כבר יהיה משהו שהרבה אנשים עושים. אף פעם לא ידעתי לדחות סיפוקים ולא להיות ראשונה, או לא לעשות מה שרציתי ברגע שרציתי.
שלושה חודשים עמוסים של קורס שאחריו אולי יפתחו לי כמה דלתות, או לכל הפחות חלונות, שיהיה מאיפה עוד לקפוץ, מלבד מגשרים.
ואם אני נשמעת צינית וממורמרת, זה רק בגלל שנמאס לי ואני רוצה את החיים שלי בחזרה.
ועדיף מוקדם ממאוחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה