בטח כשיוצאים לצלילה בסירה.
בעבר כשהיה מדריך באותו מועדון, לא היה משלם על הצלילות, כמובן, אבל הסידור הזה כבר פחות מתאים לו כיום והשכרת מיכלי חמצן פלוס השייט לנקודת הצלילה עולים קרוב לשלוש מאות שקלים, וזה עוד לפני הנסיעה למקום ועלות הדלק.
בגלל שאני יודעת שבסופו של דבר הצלילה עושה לו טוב, שמחתי בשבילו, אבל אז באותה נשימה אמר לי שלא קל לו, שהוא יודע שיהנה, אבל עצם ההרשמה כבר עושה לו קוצר נשימה ולכן...
רוצה שאבוא איתך? שאלתי
ולכן, הוא המשיך, רציתי לשאול אותך אם תרצי לבוא איתי.
בטח, אמרתי, בשמחה.
אז אני אתקשר אלייך בבוקר ואם זה עדיין יתאים לך, אבוא לאסוף אותך.
יופי, אמרתי, אני יכולה להביא את הכלבים ולטייל איתם בחוף, בזמן שאתה במים, מנחם יאהב את זה. אתה חושב שזה חוף שמקבל כלבים?
אני לא יודע הוא אמר, תביאי רצועות וזמם, אחותי היתה בחוף לפני כמה זמן ולא התלהבה...
מבחינתי, לנסוע למועדון שבו צללתי, זה סוג של סגירת מעגל.
לפני כמה שנים הפסקתי לצלול אחרי שהבנתי שזה עושה לי יותר רע מטוב.
הייתי יוצאת מהמים בהרגשה כל כך רעה שלפעמים לא הצלחתי לעמוד על הרגליים במשך דקות ארוכות.
ולאט לאט, החרדה ממה יהיה אחרי הצלילה, הפכה את ההתכוננות לצלילה לסיוט של מתח וחוסר יכולת ליהנות. הצליחה הפכה לסבל מתמשך, ששום יופי תת מימי לא חיפה עליו. לקח לי די הרבה זמן להסכים לוותר על הרעיון של הצלילה, ורק לפני שבועיים מסרתי את ציוד הצלילה שלי כולו לחתן שלי שלמד לצלול בתאילנד.
אז להגיע למועדון, לפגוש את כולם ולהודות שהפסקתי לצלול, זה היה הצעד האחרון.
בבוקר שלחתי לגמל הודעה שאני מוכנה ומזומנה והוא אמר שיוצא לדרך.
כשהגיע, הכנתי לו את הסנדוויץ' המסורתי של הצלילות, העברנו את הציוד שלו לאוטו שלי ויצאנו לדרך.
למה לאוטו שלי? כי רציתי להקל עליו את עלות הנסיעה, ולהקל עליו את הנסיעה הארוכה, לוקח לו להגיע אלי, את אותו זמן שלוקח להגיע ממני למועדון.
על כלבים ויתרתי, כי הבנתי שאהיה שם יותר משעה שעתיים ולא התחשק לי לקשור אותם זמן ארוך ולהיות עסוקה בהם. במקום זה לקחתי ספר.
באמצע הדרך הגמל שם לב שלא לקחתי את הכלבים, יופי של אינדיקציה למתח שהיה בו, ואז רב איתי כמעט כל הדרך, כי האשים אותי שהקשבתי למה שאמר ושבגללו לא הבאתי את הכלבים.
עוד אינדיקציה למתח, לריב איתי על דברים לא קשורים.
כמובן שאמרתי לו שזה לא קשור אליו, זה היה שיקול שלי בלבד והחלטה שלי בלבד, אבל מדובר בעקשן ולקח לו זמן לצאת ממצב הרוח שלו.
היה נחמד להגיע למועדון ולפגוש הרבה אנשים שאני מכירה. מלא חיבוקים והתרגשות. ולגלות שזכרו אותי אחרי שעבר הרבה זמן.
הגמל התארגן, לבש את החליפה, סידר את הציוד ואני ליוויתי אותו לסירה.
כשהפליגו חזרתי למועדון, הזמנתי קפה קר וישבתי לקרוא ספר.
ישבתי בכסא הפנוי שהיה ליד קבוצת בחורים שאחד מהם הכרתי מהעבר. הוא שאל למה אני לא צוללת והסברתי לו, והם הסכימו שעשיתי נכון ואז חזרו לשוחח על ענינים נורא גבריים ושכחו שאני שם, כך שיכולתי לשבת ולהקשיב לשיחת בנים מהצד.
תקשיבו זה היה מתיש ומייגע.
יכול להיות שאני טועה וחלק מהסיבות לנימה הסופר גברית היתה העובדה שישבתי שם, אבל נראה לי ששכחו שאני שם.
כמה טסטוסטרון השפריץ שם כשכל אחד ניסה להשמע יותר מבין ויותר רציני ולדבר בשפה יותר מקצועית ובביטויים קוליים, להשמע נון שלנט ומלא בטחון. איף, התעייפתי מהנסיונות להרשים. וזו היתה הקלה כשקמו ללכת והשולחן נשאר לי לבדי.
מאוחר יותר כשראיתי את הסירה מתקרבת לחוף, הלכתי לקראתה ועזרתי לגמל לשאת את המסכה והסנפירים בדרך חזרה.
הוא שמח לראות אותי ואמר שהיתה צלילה נהדרת.
במועדון הוא התארגן, נשטף בזריזות ממי המלח, התלבש ואסף את הדברים. אני הלכתי להביא את האוטו ולקרב אותו כדי שלא יהיה צריך להסחב דרך ארוכה עם הציוד. הכבד, ונסענו לבית שלי.
שם חיממתי לנו ארוחת צהריים מהירה מהשאריות של הערב הקודם. בשר מפורק, צ'יפס וסלט שחתכתי בזריזות.
הגמל התקלח בנתיים, עד שסיימתי להכין את האוכל וישבנו לאכול.
אחרי האוכל הלכנו לנוח קצת, סיפרתי לו על הרעיון של מסיבות כירבולים, והתכרבלנו עד שהוא היה צריך ללכת ואני הייתי צריכה לקחת את הכלבים לטיול.
יצא שזו היתה שבת טיפולית. שבה יותר טיפלתי ופחות נחתי, נסעתי איתו ובשבילו, חיכיתי לו, הסעתי אותו, הכנתי לו אוכל,סחבתי לו חלק מהציוד. משהו במאזן הכוחות שלנו משתנה באופן יסודי. פעם הוא היה זה שמטפל בי ולא נתן לי לעשות כמעט כלום בשבילו, היום הוא מקבל את מה שאני עושה בשבילו בטבעיות.
אבל הרי יש יום שבתון באמצע השבוע, בגלל הבחירות, אז אני אנוח כבר אז, או שלא, כי למהנדס ולדביקה יש תוכניות להפגש..
הגמל באחד הנקיקים כפי שצולם על ידי הבאדי שלו לצלילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה