איך מתקדמת הדיאטה

 בנתיים לא רע. למען האמת אני מכינה יותר אוכל ממה שאני יכולה לאכול. החשש שלי הוא שלא יהיה אוכל מוכן ואגלוש במהירות לאכילת דברים שפחות מתאימים לי. וזנץה עלול להיות חתיכת מדרון חלקלק. 

כמו להרבה מאד אנשים, יש לי בעיית גבולות עם אוכל. אני מאד אוהבת מתוק ופחמימות באופן כללי, וברגע שהתחלתי איזה בינג' אכילה לפעמים קשה לי לעצור בגבולות הסביר.

ואיפה למדתי את המונח בינג' אכילה? טוב ששאלתם. פייסבוק מציע לי כל הזמן סרטונים של אנשים עם משקל עודף שהולכים לטיפול אצל איזה מומחה בטקסס. הוא היחיד שמוכן לטפל ולנתח אותם ניתוח בריאטרי כי הם שוקלים כל כך הרבה שהניתוח מסוכן להם מאד. זה נקרא My 600 pound life. 

בסרטונים האלה האנשים מוצגים בביתם, איך הם מתנהלים, מה הם אוכלים, מי מביא להם את האוכל אם הם לא מסוגלים ללכת. מוצגת הנסיעה שלהם לרופא, המפגש איתו, הניתוח ולאחריו. כמובן שלא בכל סרטון מוצג הכל, אבל מהר מאד אפשר ללמוד טרמינולוגיה ייחודית להתמכרות. קודם כל זו התמכרות מלאה כמו לאלכוהול, סמים או הימורים, רק שאפשר לנמנע מלהמר או לשתות ואו לצרוך סמים, אבל לאכול חיים כל יום וזה מקשה מאד על המטופלים. 

לכל אדם שהגיע למצב של חוסר ניידות מוחלט יש מישהו שמביא לו את האוכל והוא, או "מאפשר" Enabler, או שהוא משתמש בצורך של המטופל  לאכול כתירוץ לאכול בעצמו או שהוא זקוק לתלות הזו ומעודד אותה. אלה העיקריים.

זה די מדהים לראות לאיזה גודל אנשים מגיעים, לאיזה רמת השפלה הם מגיעים ( דמיינו מצב שבו הבת בת העשרים ומשהו צריכה לנגב לכם את התחת, לשטוף אותו ולפדר אותו) ועדיין, עם ההשפלה,המ גבולות הקשה, הכאבים הבלתי פוסקים והפחד למות, הם ממשיכים לאכול ללא הרף... זה מטורף.

אני צופה בסרטונים האלה כסוג של מוטיבציה. לא שהייתי אי פעם קרובה למשקלים המטורפים האלו, זה קצת מעוות, אבל זה מעודד אותי. זה כמובן גורם לי להרגיש רע עם עצמי, העובדה שאני נהנית בצורה מסוימת מסבל של אחרים, אבל קשה לי להפסיק לצפות בזה.

בנתיים אני מצליחה לשמור על משטר תזונה מסודר מאד. משתדלת לאכול שלוש ארוחות, בלי ארוחות ביניים בדרך כלל, אלא אם פתאום אני רעבה, אבל זה כמעט לא קורה כי אני מקפידה לאכול טוב בארוחות.

את מה שאני מבשלת ולא מספיקה לאכול, אני מקפיאה וזה פתרון מעולה כשאני חוזרת הביתה ורוצה משהו מהיר ובריא. אני אוכלת הרבה ירקות, בעיקר טריים, אבל גם מבושלים מידי פעם. כל פעם משנה קצת ירקות כדי שהסלט יהיה שונה מידי יום ופחות משעמם. נשאר לי עוד ללמוד איך לשלב יותר חלבון בתזונה. זה לא פשוט כי אני לא אוכלת דגים, וקופסת שימורי טונה היא אחד הפתרונות היותר טובים לתוספת חלבון. אבל לאט לאט, אולי אקנה אבקת חלבון ואכין מידי פעם דייק. 

בנוסף אני הולכת כל יום יותר ממה שהלכתי קודם. זה לא פשוט עם התשישות של הפיברומיאלגיה, אבל בדיוק צרפו אותי לאיזה מחקר שמצפה ממני ללכת לפחות 7000 צעדים ביום ובוחן את השינוי שכח הרצון שלי גורם לכמות הצעדים היומית וזה מדרבן אותי להקפיד על מכסת צעדים מספיקה.

אני לא פנאטית, ועד כמה שאני מקפידה במהלך השבוע, כשהגמל בא, אני זורמת איתו על האוכל שבא לו. בסופש האחרון הוא הביא שיפודי אנטריקוט, ואני הכנתי תפוחי אדמה דרוסים בתנור וסלט גדול. אכלתי מעט מאד תפוחי אדמה והתמקדתי בעיקר בבשר ובסלט. את מה שנשאר, שלחתי עם הגמל הביתה, כדי שלא ישאר במקרר שלי אוכל שאני לא צריכה לאכול.

אני רואה שאני יורדת במשקל, אבל יקח עוד לא מעט זמן עד שארד מספיק כדי להרגיש נוח עם עצמי. לגמל זה קצת חבל כי הוא אהב את הבטן שלי.. לא נורא, הוא יסתדר עם מה שיש. 

חזרתי ללכת להר