זאתי

פוסט שכתבתי על פני כמה ימים. 

 זאתי נמצאת אצלי בערך חמש שנים. היא הגיעה אלי מצב"ח בגיל שש (מכרו לי אותה כבת ארבע ואז גיליתי בניירת שהיא בת שש) מפה לשם הזמן עבר והיא תיכף בת 11.

היא קינג צ'ארלס קבליר גזעית, יפה מאד ודי נעל בית. כלומר לא הכי חכמה בעולם. היא הגיעה אלי במצב פיזי לא משהו, עם קריסה של הברכיים ברגליים האחוריות, מבוהלת מהעולם ומפחדת מהכל.

התחלתי לטייל איתה כל יום והיא הלכה והתחזקה עד שבקושי רואים את החולשה של הרגליים, היא ממש התחזקה ובנתה שרירים שלא היו לה. לא אגיד שהפסיקה לפחד מהעולם, אבל בהחלט השתפרה ולמדה לגשת בזהירות לכלבים אחרים.

המוטיבציה הכי חזקה בחיים שלה זה אוכל, אבל לא אוכל של כלבים, חלילה, אלא אוכל של אנשים. בשביל חתיכת מה-שזה-לא-יהיה שאני אוכלת היא מוכנה לרקוד ולעמוד על רגליים אחוריות, להמהם ולנבוח.

יש לה בעיה של רקבון בשיניים, קצת אחרי שלקחתי אותה, הוטרינר נאלץ לעקור לה כמה שיניים, ובשנתיים שלוש האחרונות שוב הרחתי צחנת מוות מהפה שלה.

הלכתי כמה פעמים לקבוע לה תור לטיפול בפה, אבל איכשהו, בין החתונות, למלחמות, ולמצב המתוח זה התמסמס כל פעם. אין תירוצים. הזנחתי אותה ואני מכה על חטא עכשיו מאד. 

אתמול הלכתי איתה לוטרינר כי התנפחה לה אחת העינים. וכיוון שהיינו כבר שם, שקלתי אותה וגיליתי שירדה 800-900 גרם שזה המון לכלבה ששקלה 6.5 קילו בסך הכל. ביקשתי מהוטרינר שימשש לה את הבטן ויראה אם הוא מרגיש גוש או משהו. הוא לא הרגיש כלום, אבל קבענו שאבוא למחרת לטיפול שיניים שלפניו הוא יעשה לה בדיקת דם שתתן עוד אינדיקציה על מצבה.

היום הגענו לטיפול השיניים. אחרי שקיבלה זריקת טשטוש הוא לקח לה בדיקת דם ושלח אותי לדרכי, בהבטחה שיתקשר כשיסיים. 

אחרי חצי שעה התקשר ואמר שסיים עם השיניים, שהן היו רקובות בצורה קיצונית ושהוא רוצה לדבר איתי על מצבה הכללי. לכן חזרתי למרפאה והוא אמר שבדיקות הדם לא טובות ושכנראה יש לה גידול על הטחול. הוא אמר מה האפשרויות מבחינת אבחנה וטיפול ושאל מה אני רוצה לעשות.

אמרתי לו שהדבר היחיד שמנחה אותי זה להימנע מסבל. לא אכפת לי מעוד כמה חודשים של חיים, אם אלה חיים בכאב. ההתאוששות מההרדמה קשה לה ובגילה גם נמשכת זמן רב, התאוששות מניתוח בטח לא תהיה קלה יותר, ואני לא רוצה להעביר אותה את הייסורים האלה אם אין לה איזה עתיד ורוד. ותוספת של כמה חודשים או שנה לא שווים אם אין איכות חיים. 

הוא אמר שגם הלב והריאות שלה לא נשמעים טוב, ושסיכויי ההחלמה שלה לא מאד גבוהים במידה וזה סרטן. ומצד שני, אולי השיניים הרקובות גרמו לזיהום ואחרי העקירות וטיפול אנטיביוטי היא תשתפר.

החלטנו על טיפול אנטיביוטי, סטרואידים בהמשך, אם יהיה צורך ובעקרון לעקוב ולראות איך היא. פשוט לתת לה לחיות כל זמן שהיא חיה טוב ולא סובלת.

כי עדיין היא נהנית לטייל איתי כשהיא לא חלשה מידי, אני לא מכריחה אותה לטייל. יש ימים שהיא יוצאת איתי ואז "נעצרת להריח משהו" בודקת שאני לא רואה, מסתובבת וחוזרת הביתה, שם היא מחכה לי ליד הדלת עד שאני חוזרת, ויש ימים שהיא מטייל איתי ועם מנחם בהתלהבות, רודפת אחרי חתולי רחוב ומוצאת מיני זבל לאכול או להתפלש בהם. היא מאד נהנית לאכול. עושה פיפי וקקי ונהנית להתמתח בשמש, לנחור על הכורסא שלה, ללכת אחרי בבית כמו צל קטן או לשכב בפינה שלה על הספה ובסך הכל לא נראית סובלת. 

אז נחכה ונראה. 

שילמתי ולקחתי אותה הביתה. עכשיו היא שוכבת על שמיכה שפרסתי לה על הרצפה מטפטפת ריר מעורב בדם מהפה ומתאוששת מההרדמה. מחר בבוקר אתן לה אוכל רך שהיא אוהבת.

עברו שלושה ימים. זאתי התאוששה מההרדמה לחלוטין, אכלה בהתלהבות את האוכל שנתתי לה, אוכל יבש. מושרה במים עד שמתרכך, מעורב עם פינוקים כמו קוטג', טונה, וקציצות רכות.

אחרי יומיים שבהם לקחתי אותה לסיבובים קצרים בלבד, היום כבר הלכה איתי לטיול של עשרים דקות. היא נראית טוב יותר משנראתה לפני העקירה ואני ממש מקווה שהכל היה זיהום וכשנלך לביקורת נגלה שהיא בלי סרטן. אני קצת מפטמת אותה עכשיו כי המשקל הנמוך שלה ממש הבהיל אותי.

עברו עוד יומיים, היום אני אופטימית יותר, מקווה, מאמינה ומייחלת שהכל היה תולדה של זיהום שהתחיל מהשיניים. מחר נלך לביקורת אצל הוטרינר ונראה מה יגיד עליה. 

תחזיקו לה אצבעות🙏🙏 

זאתי מקולחת ומצוחצחת. אולי חסרת שיניים, אבל נקיה וריחנית.