הבוקר התחיל כשהגמל שלח הודעה לגבי איך שהעירו אותו הבוקר.
לא הבנתי על מה הוא מדבר כי אני חיה באיזור שקט. ופתחתי טלויזיה, משם כולם כבר מכירים את ההשתלשלות.
במהלך הבוקר אמא של בן כיתה של הגדולה, פרסמה שהוא היה במסיבה ברעים ומנותק קשר מהבוקר.
אנחנו עדיין לא יודעים איפה הוא, ההורים מטפסים על הקירות, אי אפשר לדמיין מה עובר עליהם.
בין החרדה לגורלו לדיווחי הזוועות בבארי, נתיב העשרה, נתיבות והבסיסים הצבאיים, כבר לא יכולתי לצפות בטלויזיה ולא יכולתי שלא לצפות.
בצהריים הגדולה התקשרה להגיד שמגייסים את בן הזוג, אז עליתי על האוטו ונסעתי אליה, לעזור לה.
הקטנות המתוקות היו הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות ביום האיום הזה.
נשארתי עד אחרי שנרדמו וחזרתי לכלבים, היא משתדלת להקטין את השינויים שקורים בחיים שלהן, גם ככה אבא שלהן נסע לזמן לא ידוע ואין מחר גן, לכן החליטה להשאר איתן בבית.
החלטנו שנחליט לגבי ההמשך לפי ההתפתחויות. אם תפתח חזית מנסראללה, היא תבוא איתן הנה מייד.
תחזיקו אצבעות למנותקי הקשר ובני משפחותיהם. לאלפי הפצועים ולמשפחות ההרוגים, לחטופים.
הייתי בת חמש במלחמת יום כיפור, ואימת חדירת מחבלים לאוכלוסיה אזרחית חרוט לי בDNA, אסון מעלות, מעלה עקרבים, קו 300, משפחת הרן בנהריה...
הזוועה שקורית עכשיו מממשת את הסיוטים הגרועים ביותר, אבל הרבה יותר גרוע מכל דמיון.
ועדיין אין סימן חיים מבן הכיתה של הגדולה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה