אחרי שהיה מאושפז שבוע, ביום שישי אחר הצהריים מתקשרת אלי חמותי. אני הייתי במקלחת, אז לא שמעתי את הטלפון, כשיצאתי מהמקלחת כבר חיכתה לי הודעה שבה ביקשה ממני להתקשר אליה בהקדם.
התקשרתי והיא אמרה שהיא קצת מצוננת ולכן עשתה בדיקת קורונה ביתית ונסעה לבית חולים, ורק כשחזרה שמה לב שהתוצאה חיובית, ומה לעשות?
כמובן בידוד וכמובן שצריך לבקש שבית החולים יבדקו גם את חמי.
למחרת התברר שהוא נדבק וגם השותף שלו לחדר וחצי מחלקה.
התקשרתי והיא אמרה שהיא קצת מצוננת ולכן עשתה בדיקת קורונה ביתית ונסעה לבית חולים, ורק כשחזרה שמה לב שהתוצאה חיובית, ומה לעשות?
כמובן בידוד וכמובן שצריך לבקש שבית החולים יבדקו גם את חמי.
למחרת התברר שהוא נדבק וגם השותף שלו לחדר וחצי מחלקה.
עוד לפני שהתברר שנדבק התחיל מחול שדים משפחתי בנושא: מי יסע ביום ראשון לבית חולים לשמוע מה הרופאים אומרים לגבי ההמשך. גיסתי, אחותו של הגרוש, התקשרה אלי וביקשה שזו תהיה אני.
ברגע הראשון נשמטה לי הלסת לרצפה. ואחר כך, כשחזרתי לעשתונותיי, אמרתי לה שאני עובדת ביום ראשון עד חמש, שאני לא יכולה להפסיד יום עבודה ושאין לי אפשרות להיות בבית חולים. לעצמי אמרתי בלב - בחייאת רבאק, זה אבא שלך, למה את מצפה ממני להיות איתו בבית חולים? למה זה נראה לך הגיוני שאני אשנה את שגרת חיי ואת לא??
בעיקר בהתחשב בעובדה שהיא באה לבקר אותו רק בשבתות כשזה לא מפריע לה לשגרת היום יום.
חמותי היתה חרדה ולחוצה ומוטרדת מכך שהיא לא לידו והוא לבד בבית חולים, ומה יהיה, ואז הסתבר שגם הוא נדבק, ונושא הנסיעה אליו ירד מהפרק. בהתחלה העבירו אותו לחדר מבודד ואחר כך רצו לשחרר אותו מהר ככל הניתן. ממש נתנו תחושה שרוצים להפטר ממנו ומכל שאר חולי הקורונה, שנדבקו במחלקה עצמה, כמובן.
עכשיו הדאגה של חמותי התמקדה בעובדה שהוא ישתחרר הביתה עם נקז בכיס המרה, והיא לא מסוגלת לטפל בנקז.
בתוכנית המקורית היה תכנון שהוא ישתחרר ויכנס לבית אבות לתקופה קצרה של שבוע שבועיים עד שיתחזק ואולי יפטר מהנקז ורק אז יחזור הביתה. אבל בית אבות לא מוכן לקבל חולה קורונה, אז הבהלה היתה בשיאה.
ושוב התקשרה אלי הגיסה ושאלה מה נעשה. כן, ממש אנחנו נעשה...
אמרתי לה שהטיפול בנקז - עלי. אני אבוא אליהם הביתה ואטפל בו פעם ביום. אתמגן כמו שצריך ואקווה לטוב.
דיברתי גם עם חמותי שוב ושוב, דיברתי עם המרפאה והאחות המטפלת בהם, דיברתי עם האח במחלקה הכירורגית שיתן לי הנחיות לטיפול בנקז וביום שני חמי נשלח, שלא לומר הושלך הביתה.
הבן שלו, האדיוט שהייתי נשואה לו התנדב לנסוע לבית חולים ולהביא אותו. הייתי אומרת לזכותו יאמר, אבל אני לא זוקפת לזכותו כלום.
הבן שלו, האדיוט שהייתי נשואה לו התנדב לנסוע לבית חולים ולהביא אותו. הייתי אומרת לזכותו יאמר, אבל אני לא זוקפת לזכותו כלום.
[הוא שלח לי הודעת SMS שמפרטת את הטיפול בנקז, לא פתחתי אותה אפילו, אבל היא העלתה בי כל כך הרבה זכרונות מודחקים ממאות או אלפי הודעות שקיבלתי ממנו לאורך השנים, ועימם גם כעס נוראי והרסני שלא זכרתי שאני יודעת להרגיש ועכשיו אני שונאת אותו עוד יותר, על העובדה שהרגשות השליליים האלה מצליחים להתקיים בי].
אז עכשיו חמי בבית ואני הולכת פעם ביום לטפל בנקז ולמרות התוכניות להכנס ולצאת במהירות, אני נשארת כמה דקות לעזור בזה ולסדר את זה וקצת לקשקש, אמנם כולנו עם מסכות, אבל אי אפשר לדעת.
התלבטנו אם כדאי שחמותי וחמי יבואו לארוחת ערב בשישי עם הבנות והכל, כי זה היום האחרון לבידוד ובכאילו מותר להם, אבל הגדולה בהריון והתלבטנו אם זה לא סיכון מיותר.
ואז, אתמול, התברר שבן הזוג של הגדולה נדבק בקורונה, כך שזה כנראה רק עניין של זמן עד שהיא וכוכי ידבקו גם. בנתיים היא שלילית ואם תשאר שלילית גם מחר ותרגיש טוב תבוא לארוחת ערב וגם הסבים יבואו כי מה זה כבר משנה.
התלבטנו אם כדאי שחמותי וחמי יבואו לארוחת ערב בשישי עם הבנות והכל, כי זה היום האחרון לבידוד ובכאילו מותר להם, אבל הגדולה בהריון והתלבטנו אם זה לא סיכון מיותר.
ואז, אתמול, התברר שבן הזוג של הגדולה נדבק בקורונה, כך שזה כנראה רק עניין של זמן עד שהיא וכוכי ידבקו גם. בנתיים היא שלילית ואם תשאר שלילית גם מחר ותרגיש טוב תבוא לארוחת ערב וגם הסבים יבואו כי מה זה כבר משנה.
בעודי כותבת את הפסקה הזו התקשרה הקטנה ואמרה שנורא כואב לה הראש והיא לא מרגישה טוב....
אז אני כבר לא יודעת מה יהיה מחר.
אז אני כבר לא יודעת מה יהיה מחר.
ביום ראשון חמי יסע לביקורת בבית חולים, להחלטה על הנקז ועל המשך הטיפול בכלל.
אני לא מאד אופטימית, יש לי תחושה לא טובה לגבי כיס המרה שלו והבלאגן הבלתי נגמר שהוא גורם.
מה גם שכל אירוע זיהומי כזה מביא את חמי לקצה במהירות הרסנית. זה מאד מפחיד ומדאיג, ואולי המתח שאני שרויה בו הוא זה שגורם לי לא להיות אופטימית.
כל הסיפור הזה ממש משפיע עלי, הם מאד יקרים לליבי , החמים שלי, יותר מכפי שחשבתי, כי המחשבה שיקרה למי מהם משהו ממש מערערת אותי.
בשיחה השניה עם הגיסה, היא דיברה על זה שהיא חוששת לאבא שלה ושהיא מרגישה שזה לא מתקדם לכיוון טוב, ואני, בטון המקצועי והנייטרלי שלי הסכמתי איתה והוספתי את דעתי ופתאום, בלי אזהרה, השתנקתי ולא יכולתי להמשיך לדבר, הייתי צריכה לעצור ולנשום עמוק כדי לא לפרוץ בבכי.
שניה, אמרתי לה בטלפון.
אני לא מאד אופטימית, יש לי תחושה לא טובה לגבי כיס המרה שלו והבלאגן הבלתי נגמר שהוא גורם.
מה גם שכל אירוע זיהומי כזה מביא את חמי לקצה במהירות הרסנית. זה מאד מפחיד ומדאיג, ואולי המתח שאני שרויה בו הוא זה שגורם לי לא להיות אופטימית.
כל הסיפור הזה ממש משפיע עלי, הם מאד יקרים לליבי , החמים שלי, יותר מכפי שחשבתי, כי המחשבה שיקרה למי מהם משהו ממש מערערת אותי.
בשיחה השניה עם הגיסה, היא דיברה על זה שהיא חוששת לאבא שלה ושהיא מרגישה שזה לא מתקדם לכיוון טוב, ואני, בטון המקצועי והנייטרלי שלי הסכמתי איתה והוספתי את דעתי ופתאום, בלי אזהרה, השתנקתי ולא יכולתי להמשיך לדבר, הייתי צריכה לעצור ולנשום עמוק כדי לא לפרוץ בבכי.
שניה, אמרתי לה בטלפון.
מה קרה, היא שאלה.
קשה לי, אמרתי לה, שניה אני צריכה אוויר.
לך קשה? היא שאלה. ואיך נראה לך שאני מרגישה?
מי אמר אגוצנטריות ולא קיבל?
אפילו להתנחם בגמל אני לא יכולה, הוא שקוע בכאבים עזים מהרגיל, עד כדי כך שאפילו לצלול הוא לא הולך. בסופ"ש שעבר לא יצא מהמיטה בכלל.
אני משתדלת לשלוח לו צילומים יפים של כוכי או של נוף שמקסים אותי, וכמה מילות עידוד.
אני משתדלת לשלוח לו צילומים יפים של כוכי או של נוף שמקסים אותי, וכמה מילות עידוד.
אבל אני לא מעודדת בכלל.
בקרוב יהיה טוב, נכון?
בקרוב יהיה טוב, נכון?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה