היום חברה בעבודה אמרה לי, את עושה דברים שמי שרואה אותך לא מאמין שאת עושה כאלה דברים.
למה הכוונה? שאלתי כי לא הבנתי מה היא אומרת.
את נראית דבר אחד ועושה משהו אחר לגמרי. למשל איך שאת דואגת לחמותך וחמיך, למשל איך שעשית כביסה עבור חברה מהעבודה שהתקלקלה לה מכונת הכביסה.
נו, מי לא היה עושה את זה?
כן, אבל את יבשת במכונה, קיפלת לה הכל והשארת מסודר, נקי וריחני שתוכל לאסוף בנוחות....
כן... אבל זה לא מוזר בעיני, אם כבר כיבסת לא תייבשי? ואם כבר ייבשת לא תקפלי? ואם הכביסה נקיה ומקופלת לא תשאירי את זה במקום שבו היא תוכל לאסוף ולקחת אליה? נראה לי אלמנטרי. (לא אמרתי שהיה לי הכי כייף בעולם לקפל את הבגדים הקטנים של הילדים של החברה ההיא, הכי חמוד שיש)
את מתכוונת שאני נראית רעה, קשה, אטומה, מפלצת ואז עושה דברים שלא תואמים את התדמית?
לא, לא כל אלה, היא הסתבכה, פשוט את משדרת משהו אחד ואז מתגלים בך צדדים אחרים לגמרי.
אז הסיפור הוא כזה, והוא לא מסופר כדי לסחוט מחמאות, אז אנא הימנעו, המטרה היא להבין האם יש פה משהו חריג.
לפני כחודש חמותי התקשרה אלי להגיד שחמי מרגיש לא טוב ורועד.
טוב, חשבתי לי, בטח יש לו חום. אז אולי ניתן לו אקמול ונקבע לו תור לרופאה...
אבל כשהגעתי אליהם הוא רעד עד כדי כך שהמיטה נקשה בקיר בכוח. החום היה 39 והוא נראה חיוור וחלש. הוא איש שלא מתלונן על כלום, ולכן החלטתי שחייבים מיון ועכשיו.
הבאתי את האוטו שלי, דאגתי להפניה למיון ולקחתי אותם.
במיון הסתבר שיש דלקת עם קרע בכיס המרה, הוא אושפז ואז התברר שיש כבר זיהום בדם, כלומר הוא היה במצב ממש גרוע. אם היינו מחכים עוד קצת, לא היה מצליח לצאת מזה.
הוא היה מאושפז שבועיים ושוחרר אחרי שהתחיל להשתפר.
בשבועיים האלה השתדלתי להכין לחמותי מרק מידי כמה ימים ולשאול למצבו ולבדוק מה היא צריכה.
הבת הקטנה שלי הסיעה אותה אל בית החולים או הביתה, בדרך ללימודים או בחזרה מהם, וגם שאר המשפחה התגייסה להסעות האלה .מי שלא הסיע, בא לבקר או התקשר לשאול מה נשמע. אני לא נסעתי לבית חולים, אני מתעבת בתי חולים וביליתי בהם מספיק עם האשפוזים של הקטנה ואחרי ניתוח הלב של הגדולה.
אני זוכרת כמה זה נורא לשבת בבית חולים ימים שלמים, באיזה רמות של יאוש, עייפות, דכאון ורגשות אשמה הייתי חוזרת הביתה, וכמה נטולת כוחות הייתי כל ערב. הייתי מתקלחת, נכנסת למיטה ורוצה למות. ולכן דאגתי לחמותי כמו שדאגתי לחמי.
אחרי הכל מדובר באשה קטנטונת, בת קצת יותר מ86, שהכל מונח עליה.כמה אפשר להניח על הכתפיים הצרות שלה?
בשישי האחרון התקשרה אלי הקטנה בשבע וחצי בבוקר ואמרה שסבתא אמרה לה שלסבא יש חום, אבל היא לא רוצה להפריע לי.
מייד התקשרתי אליה, קמתי התארגנתי והלכתי אליהם כדי למצוא את חמי עם חום נמוך יותר מהפעם הקודמת, ואחרי תחקור מעמיק, אמר שקצת כואבת לו הבטן.
לא יודע להתלונן, זוכרים? אני זכרתי, אז אמרתי, אחרי האשפוז הקודם, לא מחכים דקה, נוסעים עכשיו.
עוד פעם הפניה, אוטו, ולמיון. (לפני שהגיע לאוטו שלשל , והתלכלכו הבגדים והמצעים).
שם מדדו לו לחץ דם והתוצאה 80/50 , לחץ דם שמעיד על מצב חמור ביותר.
שוב יש דלקת בכיס המרה והפעם הגוף כמעט נכנס לשוק.
מאז הוא מאושפז.
בשישי הייתי כל כך מודאגת שלא מצאתי מנוחה. הכנתי לחמותי פולנטה מתירס טרי, שהיא אוהבת, שיהיה לה מה לאכול כשהיא חוזרת מאוחר בלילה הביתה, ואחר הצהריים הלכתי לביתה, שמתי את הפולנטה במקרר ולקחתי את הבגדים והמצעים בשקית לכביסה אצלי בבית. ניקיתי את המזרון במיטב יכולתי, כי לא יכולתי לדמיין את האשה השברירית הזו חוזרת בלילה ומתחילה לנקות. כבר כשאמרתי שצריך לנסוע למיון ראיתי אותה כמעט קורסת מרוב דאגה ויאוש.
כתבתי לה שלקחתי את הבגדים והמצעים לכביסה והיא התקשרה נרגשת עד דמעות כי זה הטריד אותה כל כך, אמרה שבכלל רצתה לזרוק הכל לפח.
כיבסתי הכל פעמיים, יבשתי קיפלתי והבאתי לה הביתה.
מאז המשפחה מגוייסת שוב לעזרה, אנחנו מתעדכנים מידי יום בשלומו, מי שיכול משתתף בהסעות, מי שלא בא לבקר או מתקשר. אני לא נוסעת לבית חולים, לא מסוגלת...
אתמול הגיעה אלי עם אחותה הביתה, חמי שחרר אותה מוקדם כדי שלא תפריע לו לראות את גמר המונדיאל, ניצלתי את ההזדמנות להדליק איתה ועם אחותה נר ראשון. ודיברנו קצת בשקט.
היא אמרה שהיא לא ישנה בלילה מרוב דאגה, מה תעשה ואיך תתמודד עם החזרה הבית, לכשיחזור.
נתתי לה כדורי רגיעון, כדי שתרגע ותישן טוב יותר, ואמרתי לה שנמצא פתרון לטיפול בו לכשיחזור הביתה, אבל רק כשיתקרב המועד. כי אי אפשר לדאוג למשהו שעוד לא קרה. בדקתי ומצאתי שיש באיזור חלופת אשפוז שנוכל להפעיל במידה ויחזור עם צורך בהמשך טיפול בבית.
היום התקשרה לספר על שלומו ואמרה שישנה לילה שלם אחרי שלקחה כדור. למען האמת יכולתי לשמוע בקולה שהיא מאוששת ומלאת כוחות ואפילו אופטימיות שלא היתה קודם. נרגשת ומוקירת תודה למשפחה שתומכת ועוזרת כל כך.
כשחזרתי הביתה מהעבודה, הכנתי לה מרק עגבניות והבאתי לה הביתה. שיהיה משהו טרי יותר מהפולנטה.
היא לא אכלנית גדולה, חמותי ואני מנסה למצוא דברים שהיא תאכל במינימום מאמץ ומקסימום תועלת.
הכלבים כבר רצים אל הכניסה בהתרגשות, היינו שם כל כך הרבה בזמן האחרון....
עכשיו, זה נראה לכם חריג? משהו שלא כל אחד היה עושה?
לי זה מרגיש שאני לא עושה מספיק. אני לא נוסעת לבית חולים ולא מסיעה אותה.
לא מרגישה שעשיתי מי יודע מה. היא פונה אלי כשהוא חולה כי אני אשת מקצוע והיא סומכת על שיקול הדעת שלי (רציתי להרוג אותך כשאמרת עוד פעם בית חולים, היא גילתה לי בגילוי לב אופייני לגילה) היא מעדיפה שאני אקח אותם למיון כי אני מסיעה אותם עד הכניסה, מכניסה אותם פנימה ולא אכפת לי להתווכח עם כל אנשי הבטחון. מידי פעם אני פוגשת שם אנשים שאני מכירה ומשאירה אותם בידיים טובות ודואגים להם היטב.
לא מרגישה שאני יוצאת מעורי. או עושה משהו שמישהו אחר לא היה עושה. לא הפסדתי ימי עבודה, לא החלפתי אותה בישיבה לידו(הוא לא היה רוצה ממילא).
ואז באה חברה כמו זו היום ואומרת שלא כל אחד היה עושה מה שאני עושה. באמת?
לי נראה שבגלל שאני נראית קשוחה ולא רגשנית (רק נראית) לא מצפים ממני להשתפך.
אז למה את חברה שלי, שאלתי את חברתי, למה את חברה של מי שנראית מפלצת קרת לב, קשוחה ורעה?
אה, כי ראית מעבר לחזות הקשוחה שלך היא אמרה בקריצה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה