יום שלישי, 11 בינואר 2022

יום קשה

 אין לתאר פשוט. חזרתי לפני שבוע וחצי למקום עבודה שלי, וזה היה יום מטורף שבו הייתי לבד עם ארבעה פועלים וניסיתי להחזיר הכל למקום.
אז כמובן שזה לא עבד עד הסוף. אבל הרוב היה מסודר, אמנם מלוכלך, אבל במקום, בערך.
המזכירה שוב סירבה לשתף פעולה למרות שעשתה טובה ועברה לראות מבחוץ איך מתקדמים. ביקשתי ממנה שתכנס פנימה ותעזור לי לכוון את הפועלים כי קשה להשגיח שארבעה אנשים עושים בדיוק מה שאני מבקשת ושתולים דברים במקום הנכון ובגובה הנכון, ומזיזים לפינה הנכונה וכן הלאה. היא אמרה שכואב לה הגב ושהיא לא יכולה לעמוד ולהשגיח עליהם, והלכה.
אני קצת נשברתי והתקשרתי למקשרת מטעם הישוב וביקשתי שיחפשו לה מחליפה, כי אני לא יכולה להמשיך לעבוד עם מישהו שזו ההתייחסות שלו למקום העבודה ולקולגות. המקשרת דיברה איתה ונזפה בה, ואכן מהיום שאחר כך היא התחילה להתנהל אחרת ולעזור יותר, אבל זה לא עזר לי באותו היום.

באותו היום שאחר כך המזכירה דאגה למנקה, שלא היתה המנקה הקבועה ושהציפה את המקום במים והרטיבה לי כמה ארגזי קרטון שאין לי עדיין איפה לפרוק כי לא התקינו את המדפים שלהם. עדיין אין לי מושג מה הנזק לתכולה, כי אין לי איך לפרוק אותם וכי אין לי לב להיווכח בגודל הנזק.
לא נורא, אמרתי לעצמי, העיקר שרוב האבק של השיפוץ סולק. 
הגעתי חצי שעה לפני הזמן, ניגבתי משטחים שהמנקה לא שמה לב אליהם ובאופן כללי החזרתי את המקום לפעילות.

ואז התחלתי לראות את הריג'קטים, כל מה שלא הושלם או לא טופל עד הסוף:
הדלת החדשה שלא נסגרת טוב, המפתח שחסר לדלת אחרת, הידית שלא הותקנה, הצביעה שלא הושלמה, גוף התאורה שחדל לפעול ועוד ועוד ועוד.
בנוסף נעלמו לי הטלפונים האלחוטיים, הקומקום נשבר, הטלויזיה של פינת ההמתנה נשברה גם היא, השלט רחוק של המזגן נעלם ואיתה עוד כמה וכמה פריטים קטנים יותר וקצת יותר קלים לשחזור או החלפה.
המתאמת המקסימה והצדיקה הביאה לי על הבוקר טלפונים חדשים וקומקום חדש, כך שבאמת יכולתי לפתוח את הבוקר.

כל זה היה לפני שבוע.
מאז המדפים עוד לא נבנו, הארגזים עוד לא רוקנו ורק הריג'קטים ממשיכים להערם, להיות מטופלים חלקית ועל הדרך המקום מתלכלך שוב ושוב.

אתמול שוב היתה מנקה שניקתה אחרי כל התיקונים כולם וכיוון שערכנו מעין שיחת סיכום עם הקבלן, מנהל העבודה, המתאם מטעם הארגון והמתאמת של הישוב בנוגע לתיקונים הסופיים, האמנתי שזה מאחורי.
הבוקר הגעתי והיה מלוכלך ברמה שלא ראיתי מאז הימים שבהם השיפוץ היה בשיאו והציוד היה סגור במחסן צדדי.
הרצפה היתה לבנה מאבק ומלאת טביעות נעליים, כך גם הכיסא שלי והכסא שליידו, כל הרהיטים, המחשבים, המדפים, הכל! היה מכוסה באבק שיפוץ לבן דקיק ואחד החלונות היה פתוח לחלוטין ללא רשת, או תריסים או שמשה, ככה הושאר מאתמול בערב.

לא היה לי זמן להתעסק עם זה, אז ניקיתי מה שהייתי חייבת כדי להתחיל לעבוד, צילמתי את כל הטינופת ושלחתי לקבלן בכל פעם שהיה לי רגע פנוי.
הוא התנצל נורא ואמר ששולח מייד את הפועלים לנקות.
הפועלים אכן הגיעו.
ראיתם פעם פועלים מנקים? אני מאמינה שהמילים מורחים את הלכלוך יתאימו יותר. גם הסתובבו בין הרגליים והפריעו לי בעבודה, גם פתחו חלונות ודלתות והקפיאו את המקום (זכרו שמזגן אחד לא עובד כי אין שלט רחוק ) גם עישנו  ליד הכניסה והסריחו את המקום וגם לא באמת ניקו.
רווח לי שהלכו.

ואז נכנסו שני אנשים שאני לא מכירה נושאים ציוד.
היי, באנו להתקין מזגנים.
אמרו, התחילו להזיז הכל ולקדוח בקיר.
אני מודה שלא אמרתי כלום. פשוט קפאתי מההלם.
כשהתאוששתי, התקשרתי לקבלן ושאלתי אותו מה עלה על דעתו ששלח לי מתקיני מזגנים בלי לתאם איתי. שאלתי זה לא מדויק, בשלב הזה כבר ממש הרמתי עליו את הקול. הוא הציע שהם יפסיקו את העבודה וימשיכו אחר כך , אבל מאחר והתחילו לקדוח בקירות לא ראיתי בזה שום תועלת.
הם מצידם לא הבינו מה אני עושה עניין הרי עוד חצי שעה הם מסיימים והם ינקו אחריהם ובכלל לא ארגיש שהיו.
ספויילר - זה לא קרה. הם היו שעה וחצי, השאירו אחריהם טינופת שרמות שאין לתאר ואותי עומדת מובסת עם דמעות בעיניים.
זה היה השלב שבו הקבלן הגיע ונבהל כשמצא אותי בוכה והבין שעבר את הגבול.
הוא התנצל שוב ושוב והבטיח להביא את הפועלים רגע אחרי שאלך כדי לנקות ושמחר אחזור והכל יהיה נקי.

מייד אחרי שהלך, לקחתי דלי ושטפתי את הרצפה בחלקים העיקריים שלה בהמון מים, למרות שהגב כאב לי מאד אחר כך, תחושת הרווחה שחשתי למראה הרצפה הנקיה, תחושה פיזית ממש, של הקלה, היתה שווה הכל. טוב לדעת שהפועלים שלו באו אחרי ושמחר אמצא שוב את הכל מרוח בממרח אבקת שיפוץ לבנה.

קבעתי עם חברה להפגש לארוחת צהריים וקיטורים, מה שהיה הדבר החכם ביותר שיכולתי לעשות.
אבל כשיצאתי, גיליתי שיש תקלה במנעול ואני לא יכולה לנעול את דלת הכניסה.
התקשרתי לקבלן הודעתי לו שיבוא לתקן והלכתי. 
שישרף המקום. נשבר לי.

(תוך כדי שאני כותבת, הקבלן שולח לי הודעה שהם ניקו את הרוב, רק בחדר האחורי חלק מהחומר לא התייבש, איפה שתיקנו אחרי הסרת המזגן הישן ושמחר יבואו לנקות שם, יש למה לחכות)

ברור לי שאני מגיבה ככה בגלל שהעומס הנפשי שיושב עלי כבד לי מאד מאד.
אבל הידיעה לא עושה את העומס קל יותר.
הניתוח של הגדולה נקבע לחודש הבא והספירה לאחור החלה ואיתה המתח.

בסוף יום העבודה, אחרי שלא נעלתי את הדלת והלכתי בכל זאת, ביציאה מהישוב התכוונתי לפנות ימינה, ובעודי מאותתת ומסתכלת שמאלה וימינה לראות אם אני יכולה לצאת, חלף בכביש שאליו התכוונתי לפנות אופנוע אדום ועליו רוכב עם קסדה אדומה.
יותר מזה לא הספקתי לקלוט כי הייתי עסוקה בפניה ובמחשבות על הנסיעה לפגישה עם החברה. רק אחרי הפניה חשבתי שזה מאד מזכיר את האופנוע של הגמל ואת הקסדה שלו, האדומה. 
נה, מה הסיכוי שהוא יסע ליד העבודה שלי סתם ככה.
כבר קרו דברים מוזרים מזה.
ויכול להיות שזה באמת סתם מקרי.

ככה נוח לה...


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה