אין ממש חדש

 מבחינת הלב של הגדולה, אנחנו מחכות לתור לMRI לב, שעושים בערך בשלושה מקומות בכל הארץ והתורים בהתאם.
אבל כיוון שהיא כבר לא יכולה לחכות, היא קבעה פגישה עם המנתח, כדי לדעת מה הוא חושב וכיצד היא צריכה להתנהל בנתיים, כי הרי החיים ממשיכים. החלטנו שאני אסע איתה, ובן זוגה ישאר עם הקטנה בבית.
הפגישה בעוד כשבועיים, ואני מאמינה שעד אז יהיה לנו גם תאריך לבדיקה.
בגלל שאי אפשר להיות בלחץ כל הזמן, נרגענו קצת, כולנו. המתח מגיע ברגעים בלתי צפויים ובגלים, אבל הוא פחת משמעותית מהימים הראשונים אחרי הגילוי וכבר אפשר לחיות איתו בשלום.

הלב של הקטנה הולך ומשתקם, היא כבר נמצאת בשלב שבו היא מבינה שכנראה שהיה עדיף שזה מה שיקרה. חושבת שהבחור עשה לה טובה בזה שהוא יזם את הפרידה, שכנראה זה היה קורה כך או אחרת, שהיא הרגישה כבר כמה זמן שזה לא זה.. אנחנו מדברות הרבה, נפגשות הרבה. התפנה לה הרבה זמן והיא צריכה עזרה עם הכלבה ועם דברים נוספים, עזרה שלא היתה צריכה כשהיתה איתו. 
היא מתכננת לימודים ואנחנו מתחילות לחשוב איך לקנות לה רכב על מנת שתוכל להגיע ללימודים.
מאחר והבגרות שלה לא מספיק טובה, היא החליטה ללכת למכינה ולהמשיך משם ללימודים. מאחר ויש לה אחוזי נכות, הביטוח הלאומי ישתתף באופן חלקי במימון הלימודים שלה וזה נהדר.

ואצלי, השיפוץ במקום העבודה - כל מה שכרוך בו נפל עלי ועלי בלבד.
כל האחרים או לא יכולים או לא רוצים לקחת חלק באחריות ואני מתעסקת בשיחות, תיווכים, השגחה ופיקוח בלי סוף, בנוסף לכך שאני מנסה לשמור על אזיה סף מינימלי של עבודה שגרתית.
מתוך זה למדתי שאני לא רעה בכלל בניהול פרוייקטים רבי פנים ורבי בלתמ"ים, אבל שאני ממש ממש לא אוהבת את זה. 
די נמאס לי משיחות בנושא הצבע של מסילות האלומיניום לחלונות החדשים, כי אם יש משהו שלא אכפת לי בכלל, זה האם הן תהינה בגוון מתכתי, או לבן או משהו אחר. ועוד יותר נמאס לי לרדוף אחרי הקבלן, המתאם מטעם החברה, האחראית מטעם הישוב ולנסות להגיע עם כולם להבנה והסכמה לגבי איזה פרט חשוב מאד או חסר ערך לחלוטין.
ועדיין זה מתקדם יפה, אז כנראה שאני לא רעה בזה.
זה אמור להסתיים עד סוף החודש, שאז יסתיים גם הקורס הדי מיותר שלקחתי. כלומר הוא נחמד, הקורס, אבל גם הוא מתחיל להמאס עלי עם הזמן שהוא גוזל ממני ומפחית את היכולת שלי להיות בשטח כשצריך אותי עכשיו יותר מתמיד.
זו תהיה חתיכת עז ענקית שתצא לי מהבית כשהשיפוץ והלימודים יגמרו פחות או יותר יחד.

והגמל? אני עדיין כועסת עליו, אבל כבר לא רותחת ברמה של לרצות לא לראות אותו בחיים, כמו שהיה לפני שבועיים.
עכשיו סתם אין לי כוח אליו. כשאני חושבת שאני צריכה לחזור ולהתחשב בו ולהבין ולהכיל אותו, בא לי לצרוח. ומצד שני אני באמת מקווה שהוא בסדר ולא מתייסר סביב הריב והניתוק הזה. אני לא שונאת אותו, אני רק צריכה אויר. הרבה אויר.

כולם בטוחים שהוא יתקשר ושהקשר יחזור. 
אני דווקא לא בטוחה. וגם לא בטוחה שזה דבר נורא כל כך.
ימים יגידו. הרבה ימים.

איזה כיף זה שיפוץ!
איזה כיף זה שמניחים את דליי הצבע ישר על הצמח המסכן!