מקום לדאגה

 כשהגדולה לקחה את כוכי לבדיקה ראשונה אצל רופא התפתחות ילדים, הוא מצא לה אוושה קלה בלב.
זה לא הפתיע או הבהיל אותנו, כי אנחנו יודעים שלגדולה עצמה יש אוושה בלב, כלומר, כשהייתה בתחילת גיל ההתבגרות ורצתה להתחרות ברכיבה על סוסים נדרשנו לרופא ספורט שאבחן דליפה קלה באחד המסתמים בלב.
הוא אמר שזה עלול להחמיר עם השנים, ושצריך כרגע לעקוב בלבד, וזה מה שעשינו.
עד הצבא, שאז היא עברה לרשות צה"ל והנושא התמסמס ונשכח לחלוטין.

מאז היא השתחררה, עבדה, התחתנה, עשתה ספורט אינטנסיבי, הרתה וילדה, ולא היתה במעקב, אפילו פעם אחת.
עד כוכי. כאמור, ששכחנו מזה לגמרי.
כיוון שהרופא שמע איוושה הוא הפנה את כוכי לאקו לב, להבין את מקור האיוושה ואת המעקב שידרש עבורה.
הגדולה סידרה תור, הגיעה לבדיקה ושם פגשה להפתעתה, את אותו הקרדיולוג שבדק אותה כילדה.
גם הוא הופתע ושמח לראות אותה וכמובן ששאל מה שלומה ומה שלום האיוושה שלה.
הגדולה אמרה לו ששכחנו מזה לגמרי, המעקב נשמט לחלוטין ושמזה כמה שנים שלא נבדקה כלל, אבל היא מרגישה מצויין, עושה ספורט, ילדה תינוקת...
הרופא אמר שהיא חייבת להבדק כדי לדעת מה המצב, כי לדליפה במסתם, כמו שיש לה, יש נטיה להחמיר עם השנים.

אז הגדולה קבעה תור ועשתה אקו לב.
שבועיים אחר כך, קיבלה תור (שלא הזמינה ולא דיברו איתה עליו) לאקו לב אזופגיאלי, כלומר, נכנסים בהרדמה לוושט ובוחנים את הלב מצד שני.
די נבהלנו מההזמנה הזו, כי אם צריך המשך בירור, למה לא אמרו לה כלום? ולמה בכלל צריך המשך בירור? וזו בדיקה בהרדמה, ויש לה תינוקת בבית שעדיין לא נמצאת במסגרת.

בן זוגה של הגדולה, הצליח לשוחח עם מנהל המחלקה הקרדיולוגית, שהתקשר לגדולה והסביר לה שנראה שהדליפה קשה מכפי שחשבו ושהוא רוצה לבדוק בצורה יותר מקיפה ומעמיקה, הוא התנצל על הדרך שבה קיבלה את ההודעה, כנראה שהיתה בעיה ומי שהיה צריך להתקשר ולהסביר לה לא עשה את זה. הוא אמר שהבדיקה מאד חשובה והרגיע מעט את הגדולה בהסבר על אופן הבדיקה ועל ההשלכות שלה על הטיפול בתינוקת.

כיוון שבן הזוג היה צריך לקחת את הגדולה לבית חולים ולהחזיר אותה, אני לקחתי יום חופש ונשארתי עם כוכי החמודה, המתוקה, היפה ומקסימה בתינוקות, באחריות.
כשהתעוררה מההרדמה, התקשרה אלי הגדולה וסיפרה לי שבבדיקה גילו שמעבר לדליפה הקשה שיש לה בלב, שהיא הרבה יותר קשה מכפי שראו בבדיקה הראשונה, גילו שיש לה חור במחיצה בין החדרים בלב. מום מולד שלא גילו עד היום. 
כלומר, יש כבר שני מומים בלב, כל אחד מהמומים הוא מום לא פשוט, אבל באופן פרדוקסלי הם מאזנים אחד את השני ולכן היא אסימפטומטית ומרגישה מצוין.

מנהל המחלקה הקרדיולוגית הסביר לה שהניתוח דורש תיקון ושזה לא ניתוח שניתן לבצע בצינתור. כלומר, זה יהיה ניתוח לב פתוח. היא עדיין צריכה לעבור MRI לב (שלא עושים בפריפריה שלנו ובאופן כללי לא בכל בית חולים) ואחר כך תפגש עם מנתח לב מומחה למומים שלה. אם יהיה ניתן לתקן את המסתם , תעבור את הניתוח בחודשים הקרובים. את יהיה צורך להחליף אותו, הרופא ממליץ לזרז ולסיים את הלידות שהיא מתכננת ולעבור את הניתוח אחריהן. כמובן שכל הריון ולידה מעכשיו נחשבים בסיכון גבוה, וכמובן שזה מזל על, שהלידה שלה עברה ללא תקלות ושהלב שלה עמד בעומס.

אז פה אנחנו עומדים כרגע.

ואיפה אני בכל הסיפור? 
די רוצה למות מרוב פחד ודאגה. מוצאת שקשה לי מאד ליישם את הטכניקה של לא לדאוג למה שאין לי עליו שליטה, אבל אני עובדת על זה.
שלושה ימים אחרי הבדיקה נסעתי עם הגמל לנסיעה מתוכננת לאילת, אבל אפילו לא צללתי, הייתי מתוחה ועצובה מכדי לצלול, רק רציתי לנוח. הגמל יצא מהחדר פעמיים לשעתיים שלוש, פעם לצלול לבד ופעם לפגוש חבר ותיק ואת אחיו שהיה עם המשפחה במקביל באילת, וזה היה נהדר לי, השעות הכי טובות במלון, בשקט ורוגע.
גם הנסיעה הביתה, כשהחיים עצמם התחילו להזכיר לי שהם קיימים, לא היתה קלה מבחינת מצב הרוח שלי. הוא עצבן אותי בלי סיבה מיוחדת, מעצם זה שהוא קיים. באמת שלא באשמתו שהוא חי ונושם באוטו לידי. באמת ששמחתי כשהגענו לאוטו שלי ויכולתי להפרד ולנסוע לבד הביתה. 

זה סיפור אחר לגמרי למה אני נסעתי אליו ולא הוא אלי כרגיל. הוא כן בא אלי לקחת אותי לאילת, אבל כשהגיע אלי, האוטו שלו התקלקל, אז השארנו את האוטו שלו אצלי, הוא קרא לגרר שיקח אותו חזרה למוסך שלו, ונסענו עם האוטו שלי חזרה לבית שלו, שם החלפנו לרכב השני שנמצא אצל אחיו ואז המשכנו לאילת. אז מהבית שלו המשכתי לבית שלי לבד וזה, כאמור, היה מבורך.

בימים שאחר כך דיברנו והכל כאילו הסתדר.
אבל בשישי שעבר, אחרי ארוחת הערב, כשכולם הלכו ונשארתי לבד, נעשה לי קצת יותר קשה ושלחתי לו הודעה עם הזמנה שיבוא לחבק, הוא שלח לי איזה אייקון של נשיקה בלי להתייחס לבקשה שלי. או קיי, אני מבינה רמזים, לא מתאים לו, סבבה.
למחרת בבוקר הוא הפתיע והתקשר, אמר שהרגיש שלא קל לי (וואלה, הצלחת להבין את זה, מהמם!) ושאל מה קורה, אז סיפרתי לו שלא קל לי עם הגדולה, ובנוסף, כשהגעתי הביתה הבנתי מהקטנה שהחבר שלה מזה שלוש שנים נפרד ממנה, ובנוסף הפילו עלי שיפוץ במקום העבודה שאני צריכה לארגן הכל לבד ולצאת לשלושה שבועות לעבוד במקומות אחרים שהם לא שלי ויש לי טונות של כאב ראש סביב הנושא.
הוא אמר משהו כמו  - כן הרגשתי שלא טוב לך, תהיי חזקה, הרבה כוחות שיהיו לך, טוב נדבר, ביי.

באמת, בדקתי אחר כך, השיחה ארכה שלוש דקות. שתי דקות וחמישים ותשע שניות, אם להיות מדוייקת. 
זה ממש היה לי קשה, כי אם אתה לא רוצה לשמוע שקשה לי, למה התקשרת?
מאחר ואני זו אני, אמרתי לעצמי שסבבה, לא מתאים לכל אחד לתמוך, ולא כל אחד בנוי לזה, אז הוא לא חייב להיות התומך שלי ואני אדבר איתו רק על דברים פחות קשים. אמנם אמרתי אבל באמת שנפגעתי שהוא לא יכול למצוא את הכוחות להיות שם בשבילי כשאני על הקרשים.
לכן לא יזמתי קשר השבוע, שהיה שבוע מטורף בעבודה, ובתמיכה בשתי הבנות. וכשהוא שלח איזה היי באמצע השבוע, עניתי לו בהמשך שבוע טוב טוב עם אייקון של נשיקה. שיהיה.

הוא התקשר אתמול אחר הצהריים. הקול שלו היה קול של מישהו שמבין שמשהו לא בסדר. הוא שאל מה נשמע ואמרתי שהכל טוב. באמת? מה עם הבנות? הגדולה בבירורים, הקטנה מתאוששת לאט לאט, הכל טוב. את בטוחה שהכל בסדר? כן. טוב אז שבת שלום. שבת שלום.

ואז, אחרי שסגרתי את הטלפון, אמרתי לעצמי שהוא בטח מתהפך ומתפתל ולא מבין מה קורה ושזה לא הוגן כלפיו, אז התקשרתי ואמרתי לו שלא הכל בסדר, אבל אני מבינה שלא מתאים לכל אחד לשמוע על בעיות של אחרים ושלכן החלטתי שבאמת לא צריך לספר הכל.
הוא נעלב מאד, מה אני חושבת שלא אכפת לו ממני ומהבנות שלי, כל השבוע הוא חושב עלי ודואג לי!
אז למה לא יכולת להקשיב לי כשדיברנו לפני שבוע, איך זה שכשסיפרתי לך שכשקשה לי, כל מה שיכולת להגיד לי זה תהיי חזקה, ביי??? 
תוך שלושה משפטים נוספים הוא זרק את נשק יום הדין, אז כנראה שאנחנו צריכים קצת הפסקה ומנוחה, ואני לשם שינוי לא עצרתי אותו והרגעתי את הדרמה, אמרתי נכון. כשתהיה בשל תיצור קשר.

אז זהו.
עכשיו יש לי בת עם לב פגום מאד.
בת עם לב שבור מאד.
ואין גמל.

החיים ממשיכים, יורד גשם והחלזונות יוצאים