יום רביעי, 20 באוקטובר 2021

דברים משמחים לצורך איזון

אסור לאבד תקווה, בעצם אסור זו מילה קשה, אז אולי עדיף להגיד שכדאי לא לאבד תקווה.
ואתמול קיבלתי לזה חיזוק.
בחודש אפריל הסרטן של הגמל התפרץ אחרי עשר שנים שקטות. זה היה מפחיד ומטלטל ומדאיג. 
כרגיל עם הגמל, הכל תרגיל בלשחרר. שום דבר לא בשליטתי, ועוד יותר כשמדובר בו. הוא לא משחרר את כל הפרטים, וגם כשכבר משחרר זה רק בזמן שמתאים לו, ואני חייבת לכבד את רצונו והעדפותיו. זה שלו וזו זכותו לבחור מתי ובמה ישתף אותי, אם בכלל.
עם השנים היחסים ביננו השתנו והתקרבו והוא גם משתף אותי יותר.
בבית המלון באילת הייתי, שלא ברצוני ובטח שלא ברצונו ,שותפה מלאה להתמודדות עם החולי והקושי והוא סוחב מאז ייסורי מצפון על זה שגרם לי לחוות את זה. אחר כך שיתף אותי בתוצאות הבדיקות ובאבחנה (עדיף שתשאלי איפה אין גרורות, זה יהיה קצר  יותר לתאר) ושיתף בטיפולים שהוחלט עליהם עם רופאיו.

אבל אתמול היה שווה את כל הצער והמצוקה.
כשהוא התקשר לספר לי שהפט סיטי האחרון חזר נקי מלבד גרורה אחת שנראית בתהליך של הצטמקות גם היא ושזהו, חוזרים לשגרה. 
הייתי באמצע טיול עם הכלבים, למרגלות ההר שלידו אני גרה.
הרמתי מבט אל האופק, והאויר היה צלול ונקי, האור בהיר, הנוף יפה מתמיד.
אחר כך הכל הטשטש מעט עם דמעות ההתרגשות והשמחה. ויכולתי רק להגיד לו תודה, תודה שסיפרת ותודה לאל ותודה ותודה ותודה, כולי מלאה בתחושת הודיה ליקום ולמה שהביא אותנו לנקודה הזו שבה הוא על מסלול של שיפור והחלמה. שהוא מרגיש טוב, שסכנת מוות לא מרחפת לו מעל הראש.

אני רוצה להגיד גם פה - תודה, תודה.

כשהוא רק חלה, אמרתי לו, אל תסתכל על אלה שאתה רואה במכון האונקולוגי, שחזרו בפעם השניה או השלישית ושמצבם סופני, אתה רואה אותם ולא רואה את אלה שהמחלה לא התפרצה אצלם שוב.
ואתה תראה, אתה תהיה בסדר, כל מה שאתה צריך, זה להחזיק מעמד עד שיפתחו טיפול טוב יותר, והרי כל הזמן יש התקדמות.

אז עכשיו שימשיך להחזיק מעמד. שאם תבוא עוד התפרצות, שתהיה מספיק רחוקה שהרפואה תתקדם עוד קצת והטיפולים ישתפרו עוד.

התחלתי לפני שבועיים לימודים של קורס קצר בפתח תקווה, אני נוסעת לשם פעם בשבוע. יוצאת מוקדם מוקדם בבוקר, כדי להגיע בזמן להסעה שלוקחת אותי ועוד כמה מהארגון שלי וחוזרת 12 שעות אחר כך בפקקים האיומים של יום חמישי בערב.
הפקקים פחות מפריעים לי, כי ברגע שאני נכנסת להסעה אני מוציאה את הכרית שאני לוקחת איתי ונשענת עליה בנוחות, מכניסה אוזניות לאוזניים ושומעת פודקאסטים כל הזמן שלוקח הנסיעה, הלוך וגם חזור.

הגמל, כששמע שאני נוסעת ללמוד בפתח תקווה, הציע מייד שיום אחד יבוא לקחת אותי מהלימודים ויחזור אותי אחר כך הביתה. נבלה את הערב יחד עד שהפקקים ידעכו.
איזה חמוד הוא! אז מחר זה היום הזה. ושנינו שמחים ומתרגשים, בתזמון מושלם לחגוג את הבדיקות האחרונות.


ולא אמרתי מילה על כוכי, המתוקה והמופלאה שמלאו לה כבר שלושה חודשים של פלא וקסם בלתי פוסקים.
זה קצת דומה לילד ראשון, יש פליאה והשתאות שכנראה לא יחזרו בנכדים הבאים. הכל חדש וראשוני, לומדים את הדרך תוך כדי תנועה.
היא תינוקת יפיפה, מאד תקשורתית, דברנית וחייכנית, היא כל הזמן בתזוזה ותנועה אבל גם יודעת להירגע ולהירדם.
רוב הזמן אני מתגעגעת אליה. היא שלי, אבל יותר של ההורים שלה וזה מוזר, שונה לגמרי ממה שאני רגילה לו כאמא. למזלי, אנחנו קרובות מאד, הגדולה ואני, ואני שותפה מלאה לסיפורים, תמונות וסרטונים יומיומיים של הפצפונת הנהדרת.
אנחנו נפגשות לפחות פעם בשבוע והבית שלי מהווה מקום למנוחה ומילוי מצברים בכל פעם שהעומס נעשה כבד מידי לגדולה.
עיקר הקושי שלה הוא עם חמותה שהבטיחה הרים וגבעות מבחינת עזרה עם הקטנה, לפני הלידה, אבל לא מסוגלת לקיים אפילו שמץ מזה לאחריה.
היא בפנסיה ולא עובדת, פנסיונרית צעירה, בת 62-3 וגרה במרחק הליכה קצרה מהגדולה ובן זוגה, אבל היא לא מגיעה אליהם, לא עוזרת בשום דבר וזה הולך וגורם למתח מצטבר בין השניים לבינה וגם בינם לבין עצמם.
הגדולה חזרה ללימודים של יום וחצי בשבוע והם שוכרים מטפלת בלא מעט כסף, כי החמות שהבטיחה את עזרתה, לא מסוגלת להתמודד עם שמירה על הקטנה, אפילו בחלק מהזמן.
הגדולה התחילה לחפש עבודה וברגע שתמצא, הכוונה היא להכניס את כוכי למסגרת של גן קטן לקטנטנים. כרגע זה כבד עליהם כלכלית. מסגרת לתינוקות בגילה עולה הון.

אני, שקינאתי בחמות מבעוד מועד, בגלל הקרבה והזמינות, מגלה שפשוט אין על מה. היא הכי לא נמצאת שם עבורם שיש בעולם. אני מצטערת בשבילה ובשבילם, כי נראה לי שהיא מפספסת זמן ופוגעת בקשר שלה עם כלתה.
לצערי אני עובדת במשרה מלאה ולא יכולה לבוא לעזור בבקרים שבהם ביתי לומדת, אבל אני מכינה לה אוכל ללימודים ושולחת איתה בקופסאות וקונה לכוכי בגדים כדי להקל עליהם כלכלית, באה לבקר מתי שאני יכולה ומצטערת שלא יכולה קצת יותר.
לגדולה אני מזכירה כל הזמן שחמותה, היא סבתא של כוכי ושהיא תישאר כזו ולכן, היא חייבת לבלוע את הצפרדע, להבין שזו האשה ואילו יכולותיה, שבטוח היו לה כוונות טובות וכנות שהתנפצו על סלע המציאות. ושיותר חשוב שלכוכי יהיה קשר כלשהו עם סבתא השניה שלה, ושבוודאי כשכוכי תגדל יהיה לסבתא השניה קל יותר לתקשר ולעשות איתה דברים.
אל תשכחי שהיא גידלה שלושה בנים, אני מזכירה לה, אל תשכחי שהיא גידלה את בן זוגך המקסים, החם והטוב. 

כרגע זה עוד קשה לבתי, אבל היא עושה מאמץ לשמר את הקשר כמיטב יכולתה.
ימים יגידו לאן זה יתקדם.

וכיוון שאני לא יכולה להעלות פה תמונה של כוכי המהממת עם העיניים המיוחדות... תמונה של מבשר הסתיו שכבר ממש ממש פה.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה