21.9
ושוב אני מוצאת את עצמי מתלבטת ומתחבטת, הולכת וחוזרת מחליטה שכן ואז מחליטה שלא, ואז אולי, אבל לא עכשיו...
הדוגמנית חוגגת החודש 12 שנים. מתוכן עשר אצלי, לכלבים מסוגה זה הצד הגבוה יותר של ממוצע תוחלת החיים, הממוצע הוא 10-12.
בשנה האחרונה היא הזדקנה מאד, כבר כתבתי על זה. בחודשים האחרונים היא ממש מתקשה כבר. מטופלת בסטרואידים באופן קבוע, אבל גם זה כבר פחות עובד.
אם בהתחלה היא היתה מגיבה בעליית תאבון וחזרת כוחות, אחרי קבלת הכדור, הרי שהיום, היא ממשיכה להיות חלשה ונטולת כוחות גם אחריו.
בשבוע וחצי האחרון היא משלשלת בלי הפסקה, בבית ועל עצמה, ואני צריכה לנקות אותה ואת הבית כל יום, לפעמים יותר מפעם אחת. כבר הלכתי לוטרינר פעם נוספת ודיברנו על האפשרויות. שוב.
דברים השתנו מאז הפעם האחרונה שדיברנו על זה.
הכלבה שלו שהתקרבה לגיל עשרים הלכה לעולמה, ולדבריו, החודש האחרון היה מיותר לגמרי, סבל שאפשר היה לחסוך ממנה. אחרי שעבר את זה בעצמו והבין, הוא יכול להתחבר יותר למה שאני אומרת לו - אני לא רוצה שהיא תסבול.
אצל מוריץ, אמרתי לו, הסבל היה הדבר הנורא מכל. יומיים איומים ומזעזעים שנשארו לי כחוויה פוסט טראומטית שגרמה לי להתעורר מזיעה בלילה, או לפרוץ בבכי באמצע היום. התמונות שלו שוכב על הרצפה, מבועת וסובל, לא הרפו ממני חודשים ארוכים.
אז הדוגמנית לא שם, אבל איכות החיים שלה על הפנים.
היא כבר לא מעונינת באוכל הרגיל שלה, ומדובר בכלבה שפעמיים פרצה למיכל האחסון של האוכל היבש שלה בעבר. היא מוכנה לאכול אורז וטונה שאני מכינה לה כל יום, אבל פעמיים כבר נחנקה ממזון שפעם היתה לועסת בקלילות, ופעמיים ביצעתי החייאה והצלתי אותה ממות בחנק.
היא שולטת על שתן רוב הזמן, אבל לא שולטת על השלשול וכאמור זה לא מלכלכך רק את הרצפה, אלא גם אותה, והיא מאד אומללה כשאני רוחצת אותה כל יום, לפעמים יותר מפעם אחת. מלבד זה, אם אני לא בבית או לוקח לי זמן לרחוץ אותה, השלשול גורם לגירוי בעור, ועכשיו יש לה כבר פצע קטן ליד הזנבנב.
לפני שבוע מצאתי את עצמי מנגבת את המדרכה שמובילה לבית של השכנים עם מגבונים, ושוטפת במים, אחרי ששלשלה שם ישר על הכניסה לבית שלהם.
היא בקושי הולכת. היא סובלת מדלדול שרירים מאסיבי וההליכה שלה רובוטית ומוזרה. ואין לה כוח, פשוט אין לה כוח לטייל.
היא רוצה לצאת איתנו לטיולים, אבל בימים האחרונים היא כאילו עומדת בראש המדרגות ושוקלת אם זה שווה את המאמץ.
היום, לא יצאה כלל.
אני לא יודעת עד כמה היא סובלת מכאבים. וכמה היא מודעת לאומללות שלה, ואני שואלת את עצמי אם הגיע הזמן.
אין פה קו חד משמעי שאין אחריו ספק.
הבנות אומרות שצריך להחליט שכן.
הגמל, שאוהב אותה מאד, אומר שהגיע הזמן.
ואני, ביקשתי לדחות את ההחלטה עד אחרי סוכות. ופתאום אחרי סוכות נעשה קרוב מאד.
29.9
אחרי שכתבתי את הקטע הקודם, הדוגמנית הלכה והשתפרה. מה זה השתפרה, פרחה ממש. חזרו לה כוחות שלא היו לה כבר שבועות, היא אכלה והתעניינה במתרחש בבית ורצתה להצטרף לטיולים. בערב חג שני בבוקר אפילו הלכה והפכה את הפח של השכנים, ואני, במקום לכעוס, שמחתי שיש לה כוחות לעשות שטויות.
אבל בשלישי בבוקר, בשבתון החג, ביקשה לצאת לפיפי, יצאה בחמש וחצי בבוקר והתמהמה מאד לחזור.
אחרי שעה וחצי חזרה, שכבה לרגלי המדרגות ולא הצליחה לעלות. לא הצליחה להעמד כלל. נתתי לה כמות כפולה של סטרואידים שקיבלה באופן קבוע וכדורים נגד כאבים, ביעוץ טלפוני עם הוטרינר הוספתי כדור גבאפנטין.
כלום לא עזר ולא שיפר את מצבה. למרות הטיטול שהלבשתי לה, מצאתי אותה בבוקר רטובה משתן, חסרת אונים. לא יכולה אפילו להגיע למים שלה לבד. רועדת ומבולבלת וכנראה גם סובלת מאי נוחות עד כאבים.
הוטרינר שהיה היום בחופש, בא במיוחד למרפאה. אני הייתי אסירת תודה שלא נגזר עליה לעבור עוד לילה ויום כאלו. היא שכבה באוטו ונראה שנהנתה מהנסיעה הקצרה. התיישבתי איתה במושב. אחורי וליטפתי אותה בזמן שהוא הזריק לה זריקה הרדמה עד שנרדמה והיתה סוף סוף שלווה. אחר כך עזרתי לו לשאת אותה למרפאה פנימה, נישקתי אותה ואמרתי לה תודה על האהבה והשמחה שהכניסה לחיי, ועזבתי לפני הזריקה הממיתה.
זה כואב כל כך שאין לי מילים לתאר.
תודה דוגמנית טובה שלי על עשר שנים מלאות אהבה, צחוק, שעשועים, תאוות אכילה, התפנקות חסרת גבולות ונחירות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה