אני מחכה.
צריכים לקרות דברים, חלקם היו צריכים לקרות כבר וחלקם הלוואי ולא היו צריכים לקרות מעולם.
מלא דאגה. יותר ממה שאני צריכה.
עד היום בצהריים הצלחתי להדחיק את שני האירועים המרכזיים.
אני די טובה בלהדחיק דברים שאני לא חייבת להתמודד איתם, אחרי הכל אני מתאמנת כבר המון שנים. אבל תמיד ההדחקה מתפוגגת כשהאירוע המאיים מתקרב, וזה מה שקורה עכשיו. לפחות עד עכשיו היה לי שקט ורוגע יחסי. אז הרווחתי שלוות נפש.
מחר צפוי להיות יום עמוס ומלחיץ מאד, אבל אני מקווה שעד הערב הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.
אתמול הגמל בא ונסענו לאכול יחד, ואחר כך להתכרבל קצת. אנחנו מנצלים את הזמן שיש.
מצבו של הגמל כנראה חוזר להיות מה שהיה, כמו שזה נראה עכשיו, הוא נכנס לרמיסיה נוספת, טפו טפו טפו.
בבדיקות האחרונות נראה שהגרורות הולכות ומצטמצמות, והוא החליט שאינו רוצה עוד ביופסיה, לכן החליט יחד עם רופאיו שבינתיים יקבל עוד טיפול ביולוגי ואחריו מעקב בלבד.
אז בינתיים הסטרס שקשור אליו קצת פוחת.
היום התקשרתי לחברה בת גילי שאיבדה את בן הזוג שלה, שמת באופן פתאומי לגמרי בשנתו, כשהוא עוד לא בן חמישים אפילו...
הוא נפטר לפני כמעט שבועיים, אבל החלטתי מראש שאני לא נוסעת לשבעה ושאתקשר אליה אחרי השבעה.
היא גרה בצפון הרחוק מאד ולכן לא יכולתי להגיע ללוויה עצמה.
היא היתה אסירת תודה שלא באתי לשבעה ואמרה שהחברות והחברים האמיתיים שלה, לא באו לשבעה, וטוב שכך.
אני זוכרת היטב את הסיפורים של הגמל מהשבעה של אשתו ויודעת כמה זה יכול להיות קשה כשיש רק אדם אחד שנושא את נטל השבעה לבדו (ההורים והאחים ישבו שבעה בביתם, והיא בביתה המשותף איתו).
והיא אכן חיזקה את תחושותיי ואמרה שהשבעה היתה קשה יותר מהתמודדות עם העובדה שמת. לפחות לעת עתה.
כמובן שהשיחה איתה העלתה שוב את המחשבות על הגמל ומה יקרה אם יפסיד לסרטן.
אני משתדלת לא לחשוב על זה, כי זה לא מועיל לשום דבר ולא מקדם את החיים שלי ולא משפר אותם. לכן הרמתי לו טלפון, אחרי השיחה איתה, כדי לשמוע את הקול שלו החי והטוב ולצאת מהמחשבות. זה עבד מצוין.
תמיד לדבר איתו עוזר לי. היום הוא כבר מבין שלא תמיד הוא צריך לתת לי פתרונות, ושלפעמים כל מה שאני רוצה זו רק הקשבה.
יאללה שיעבור מחר ויעבור טוב ושהכל יבוא על מקומו בשלום.
ויפה שעה אחת קודם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה