יום רביעי, 7 ביולי 2021

כלבים

 הדוגמנית במצב לא טוב. היא בהתדרדרות משמעותית בחודשיים האחרונים. 
נעשיתי מודאגת ממש כשהיא איבדה את התאבון. זה דבר שלא קרה מימיה, שהיא לא תרצה לאכול, אז מיהרתי איתה אל הוטרינר, באוטו, למרות שהוא במרחק הליכה קצרה, בגלל שהיא לא יכלה ללכת.

היא היתה כושלת ונופלת כל הזמן. כאילו לא שולטת על הרגליים שלה. היא גם היתה עושה פיפי בבית , מה שלא קרה מעולם לפני כן.
בהתחלה טיפלתי בדלקת בדרכי השתן שממנה סבלה, ואחר כך, כשראיתי שהיא לא משתפרת ואפילו הולכת ומחמירה חזרתי אל הוטרינר שוב ושוב ושוב.
בסופו של דבר הוא החליט לתת לה סטרואידים, באופן קבוע. ומאז, היא חיה על סטרואידים.
התאבון שלה חזר. למעשה, עד שלא הורדתי לה קצת את המינון, היא היתה מוטרפת מרוב רעב וצמא, כל היום והלילה, וחוסר השליטה על השתן המשיך. שני הדברים השתפרו עם ירידה במינון.
אבל אז התחילו שלשולים בבית, בלילה, ביום, פעמיים או שלוש כל יום.
הוטרינר חשד שאולי הסטרואידים עשו לה כיב קיבה ואני הפסקתי עם הסטרואידים ליומיים שבהם היא התדרדרה כל כך מהר שזה היה מבהיל. נפלה ולא יכלה לקום, בעטה ברגליה האחוריות בלי שליטה... מזעזע.
אז בנתיים חזרנו לסטרואידים ואנחנו חיים מיום ליום.
כל לילה היא מבקשת לצאת בין השעות שתיים בלילה לחמש לפנות בוקר. מה שלא מפריע לה לשלשל קודם או אחר כך בבית, כשהיא משלשלת. וזה אומר שכל לילה אני קמה להוציא אותה, ושוכבת ערה במיטה, מחכה שתחזור.

לאור ההתדרדרות, החלטתי שאני לא אתן לעצמי להגיע למצב שבן הייתי שמוריץ מת והלב שלי נשבר וכאב כל כך שלא יכולתי לקחת כלב אחר. לקח לי 10 חודשים עד שאימצתי את מנחם המהמם שלי, אז החלטתי שאני מתחילה כבר עכשיו לחפש כלב חדש, גם כדי שמנחם לא ישאר לבד.
יוגה, חברתי, מכירה מישהי שעובדת בצב"ח תל אביב והיא איתרה את זאתי, כשהגיעה לכלביה וחיברה ביננו.
בהתחלה נאמר לי שזאתי היא בת ארבע, שיש לה בעיה קלה במפרקי הברכיים  ברגליים האחוריות ושהיא איבדה את הבעלים שלה שנפטרה והשאירה שלוש כלבות, שתיים מהן זקנות ממש ואת זאתי. בדיעבד, אחרי שהגיעה אלי, הסתבר שהיא בכלל בת שש, שהמפרקים שלה במצב גרוע מכפי שנתנו לי להבין ושאין לי בעצם טעם לסמוך על מה שמסרו לי. אז אני לומדת אותה תוך כדי תנועה.
המשפחה של הנפטרת החליטה לטפל בקשישות ולשלוח את זאתי לאימוץ כי להן אין סיכוי למצוא משפחה בגילן.
זאתי היא כלבה גזעית, עם כל הדפקטים של כלבה גזעית מסוג קינג צ'ארלס קאווליר.
היא נמצאת אצלי כמעט ארבעה שבועות עכשיו ואנחנו מתחילות להתרגל זו לזו.
מבחינתה, היא כבר קבעה שאני מרכז היקום, השמש של חייה, והאויר שהיא נושמת. חייה אינם חיים כשאני יוצאת לעבודה והיא מבטאת את זה ביללות שלא היו מביישות זמרת טנור באופרה. בכל יום כשאני יוצאת. מסכנים השכנים.
היא רק רוצה להיות הכי קרובה אלי שאפשר, מסתכלת עלי בעיני הספנייל המאשימות שלה . אני קוראת לה זאתי The accuser.

היא נוחרת כמו מלח שיכור, כאילו זה מה שחסר לי עם הדוגמנית הנוחרת הבכירה, ולכן אני לא מרשה לה לישון איתי במיטה. היא לא מתה על הרעיון, אבל למדה שהיא יכולה ללכת לישון על השטיחון שפרסתי לה מחוץ לחדר השינה שלי, או על הספה בסלון.
היא חששנית ורגישה ,ומפונקת שאפשר למות.
היא לא אוכלת אוכל יבש ואני צריכה לשכנע את הרבע עוף שהיא, לאכול.
עכשיו כשאני מבשלת לדוגמנית אורז ומערבבת לה עם טונה, גם זאתי מרוויחה מההפקר ומקבלת גם, ואז היא אוכלת יותר בשמחה. היא קטנטונת ושוקלת שישה קילו בסך הכל, אין הרבה מקום למשחק עם הפרעות האכילה שלה. אבל אני מתעקשת שתאכל אוכל יבש, כי השיניים שלה לא היו במצב מי יודע מה כשהגיעה אלי, והאוכל היבש עוזר לשמור עליהן.
היא לא יודעת כל כך איך להסתדר עם כלבים אחרים ומפחדת מאד. עם הדוגמנית ומנחם, היא מסתדרת לא רע. שלא לדבר על זה שאם מעורב אוכל של בני אדם בתמונה, היא מוכנה להכנס לפה שלהם כדי להשיג אותו.
לאט לאט היא מתחילה לבנות מערכות יחסים עם הכלבים בבית, וזה נחמד.

מנחם, בהיותו הקסם הטהור שהוא, כבר מוכן להיות החבר הכי טוב שלה, ומבהיל אותה בכל פעם שאנחנו יוצאים לטיול בכך שהוא קופץ עליה ומנסה לגרור אותה למשחק. לא נראה לי שהיא יודעת לשחק... לא עם כלבים אחרים ולא עם צעצועים שמנחם מציע לה כל הזמן.
יש להם תחביב משותף והוא לנבוח על חתולים בכל מקום שהם מוצאים אותה.
זה מצחיק לראות את שני הגמדים האלה עומדים ונובחים בסופרן יבבני מביך, על חתול שגדול יותר משניהם שעומד ולא מתרשם במיוחד מהצווחות שהם מפיקים.
הטיולים ביחד הם כיף גדול והזדמנות שלהם לעשות בונדינג.

מנחם המתוק ומלא האהבה שלי הוא נחמה גדולה, עדיין וכל יום מחדש.
אין לתאר כמה שאני אוהבת את הכלב המצחיק הזה.
אני מזכירה לעצמי שלקח לי זמן להתאהב בו. 
זאתי יפה כמו מלאכית, ועל פניו מה צריך יותר מכלבה יפה שמעריצה את האדמה שעליה אני דורכת? מסתבר שאני פחות מתחברת להערצה שלה, זה קצת מעיק עלי לפגוש את העיניים המאשימות בכל פינה בבית.
אבל אני מחבבת אותה והאהבה עוד תגיע. כמו שאמרתי , אנחנו לומדות להכיר.




יושבים על הספה כשאני שוטפת רצפה. אפשר לראות בקלות מי מאד לא מרוצה מהעניין ומי מקבלת את הדין (כל זמן שאני בטווח ראיה)


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה