כבר כמה זמן אני תוהה אם הגיע הזמן לקחת כלב חדש.
מוריץ שלי חסר לי כבר ארבעה חודשים והסביבה שלי החליטה שזה מספיק זמן להתאבל ושכלב חדש ימלא לי את החור בלב.
הקטנה אימצה גורה מהממת זמן קצרצר לאחר שמוריץ מת והיא מתמודדת עם האתגרים הכרוכים בגידול גורה סופר אנרגטית. לגדולה יש את הכלב שלה כבר חמש שנים ולי יש את הדוגמנית.
תקחי כלב, את תראי שזה יעשה לך טוב, יעסיק אותך, וגם הדוגמנית לא תהיה בודדה, הרי רואים שגם היא חסרה את מוריץ מאד. ככה אמרו לי בלי סוף, ובסוף התחלתי להאמין...
נכנסתי לקבוצות רלוונטיות בפייסבוק ובעיקר דיברתי עם אנשים ואמרתי שאם ישמעו על כלב שצריך בית שידברו איתי.
ואכן תמונות התחילו לזרום לנייד שלי, ואני, הלב כאב לי, אבל לא הצלחתי להניע את עצמי להחליט שזה זה, ולקום ולעשות מעשה.
את בטוחה שאת רוצה לקחת עכשיו כלב, שאלתי את עצמי בכל פעם מחדש, והתשובה הפנימית שלי היתה מהוססת ולא בטוחה. אבל אם כולם אומרים שזה הזמן ואם נצבט לי הלב כל פעם שאני רואה כלב במצוקה, כנראה שכן.
בכל פעם שאני חושבת או מדברת על מוריץ אני משתנקת ובוכה. בכל פעם.
אני מתגעגעת אליו והוא חסר לי בצורה המוחשית ביותר. יותר מרוב האנשים בעולם.
אני מתגעגעת למתיקות האוהבת שלו, להתפנקות שלו, למשחקים שלו, לכל דבר שקשור בו. הגעגוע לא עובר ולא משתפר, רק הרגעים שבהם אני לא חושבת עליו הולכים ומתארכים.
נראה לי שגם הדוגמנית מתגעגעת אליו. היא מרבה ללכת אותי בבית ולהתקרב אלי, לשכב על הרצפה למרגלות הספה או המיטה שלי, ולחפש אותי, אם נמנמה ולא שמה לב שהלכתי מפה לשם.
ביום שבת לפני שבוע שלחה לי הדביקה של המהנדס תמונה של פוינטר יפיפה שמצאו על גדרות הישוב שלהם.
רזה ומלוכלך, מוזנח בצורה קיצונית.
אפילו בתמונה האגבית שבה צולם, אפשר לראות את העיניים הטובות שלו, ואת הצלעות הבולטות ועצמות האגן.
די, החלטתי, זה הזמן להחליט, הרי אם את רוצה כלב, זה כלב מהאגדות. לכי תראי אותו ותחליטי אם כן או לא.
קבעתי עם הדביקה שדיברה עם מוצא הכלב, ואחר הצהריים נסעתי לראות אותו.
הבת הגדולה שלי הצטרפה, כי רצתה לראות ולעזור לי עם הכלב.
הגענו לחצר שבה היה קשור הכלב והוא קיבל אותנו ביבבות התרגשות וכשכושי זנב וגוף נלהבים.
היה קשה ללטף אותו כי הוא היה מצחין בצורה קיצונית, ומלוכלך, מזוהם, מלא פרעושים. כל כך מלא פרעושים שהיה אפשר לראות אותם מטיילים עליו בנקודות שחורות.
לא יכולתי לעמוד בפני המצוקה האדירה שלו והחלטתי לקחת אותו.
קודם כל הלכנו לבית של הדביקה והמהנדס ושם רחצנו אותו בחוץ עם צינור מים ושמפו.
הכלב המסכן פחד מאד מהמים, אבל התמסר כולו לקירצופים ונרגע אחרי שדחף את הראש שלו לחיקי.
כשהיה הכי נקי שיכולנו והכי פחות מסריח, ועם הרבה פחות פרעושים, העליתי אותו לאוטו ונסענו הביתה. הוא היה נוסע נהדר. שקט ורגוע ונינוח.
הבת הגדולה שאלה אותי אם הכל בסדר, כי אני מאד שקטה ואני אמרתי לה שכן, אבל הרגשתי מאד לא טוב. עם בחילות והרגשה כללית לא טובה, חשבתי שזה אולי קשור לקושי הרגשי שלי עם ההחלטה לקחת כלב.
בבית שמתי לו אמפולה של חומר נגד פרעושים והוא עשה סיבוב בבית והשתין על הרהיטים.
הבנתי שהכלב כנראה לא היה מעולם בתוך בית ושאין ברירה אלא לקשור אותו בתוך הבית עד שילמד שפה לא משתינים.
הכנתי לו מצע שמיכות שיוכל לשכב בנוחות ודלי של מים. נתתי לו אוכל והוצאתי אותו לסיבוב ראשון בחוץ, למרות שהרגשתי לא טוב, כי אין מצב לא להוציא כלב החוצה.
כשחזרנו, קשרתי אותו והלכתי לישון, הלילה הראשון עבר בשקט ובשלווה.
הכלב קיבל את פני בהתרגשות בבוקר, אכל ארוחת בוקר ויצאנו להליכה ארוכה.
אחרי ההליכה קשרתי אותו שוב ונסעתי לעבודה. הרגשתי ממש גרוע לאורך היום, בסופו של דבר קיצרתי את היום וחזרתי מוקדם יותר הביתה.
כשחזרתי גיליתי שהוא מאד חכם ויודע להתאפק בבית. הוצאתי אותו לסיבוב נוסף למרות שהרגשתי מאד לא טוב.
אחר כך הלכנו לוטרינר לבדוק אם יש לו שבב.
לא היה לו. גם הוטרינר הקבוע אל היה, אלא המחליף שלו.
האסיסטנטית של הוטרינר שאלה אותי מאיפה הכלב, אז סיפרתי לה איך נמצא ואיפה.
את מחפשת לו משפחה? היא שאלה.
ואני אמרתי שאני לא יודעת. אני מאד אמביוולנטית, אבל שאם היא יודעת על משפחה שרוצה אותו שתגיד לי.
חזרנו הביתה ואני התפרקתי בבכי. כי השיחה עם האסיסטנטית והעלאת האפשרות למסור אותו, הביאה לתחושת רווחה והקלה, ואיך אני יכולה לא לרצות את הדבר המתוק וטוב הלב הזה?
למחרת בבוקר יצאתי איתו להליכה ארוכה, הודעתי בעבודה שאני לא מגיעה, אחרי שחזרתי על ארבע מההליכה, מרגישה אפילו גרוע מהיום הקודם.
בילינו את היום יחד. בבית.
אני על הספה והוא למרגלותיה. לא עוזב אותי ולא מתרחק ממני.
בצהריים התחיל לגלות סימני רצון למשחק. שיחקתי איתו עם צעצוע חבל, ובעצם לימדתי אותו לשחק. מסתבר שהוא לא ידע, כנראה שאף פעם לא שיחקו איתו. ואף פעם לא ליטפו אותו ואף פעם לא האכילו אותו כמו שצריך ולא טיילו איתו ולא... ולא...
מידי פעם היה מתרגש כל כך שהיה מילל/מדבר. אין דברים כאלה.
אחר הצהריים הלכתי שוב לוטרינר. הפעם לקבוע. בדרך פגשתי את אשתו של הוטרינר שעצרה לשאול על הכלב החדש, וכשהבינה שאני מחפשת לו משפחה, אמרה שאני חייבת ללכת לבעלה כי בטוח יש לו רעיון, רק אתמול הוא אמר לה שמישהו מחפש ויסלה או פוינטר.
ואכן הוטרינר אמר שיש מישהו שיהיה מעוניין ואם לא הוא, אז יש מישהו אחר.
התקשרתי למישהו המעוניין שנשמע מאד נלהב, והצעתי לו שיבוא לראות את הכלב, שאחכה לו במרפאה הוטרינרית.
הוא הגיע תוך זמן קצר, ניגש ישירות לכלב בעיניים בורקות מהתלהבות ואמר שהכלב הזה בא לו משמיים, שהוא התגשמות חלום ושהוא צריך אישור של אישתו.
הבטיח שידבר עם אשתו ויחזור אלי עוד הערב.
ואכן שעתיים אחר כך כבר הודיע שהוא רוצה את הכלב, ובא לקחת אותו.
שלחתי איתו את השמיכות של הכלב, רצועה וקולר, אוכל, דלי מים וצעצוע חבל. שיהיה לו משהו מוכר בבית החדש, ושלא יחסר לו כלום עד שיקנו לו ציוד חדש משלו. נתתי לו נשיקה על הראש והוא יצא לדרך חדשה.
כשהוא הלך הרגשתי הקלה מעורבת בעצב.
אני יודעת ששלחתי אותו למשפחה טובה ואוהבת.
אני יודעת שזה לא היה הזמן המתאים בשבילי לטפל בכלב, שהפצע בלב שלי עוד לא נרפא.
ומצד שני, אני יודעת שמסרתי כלב מדהים, רגיש, חכם וטוב שהיה יכול להיות חבר אמיתי. אם רק היה מגיע בזמן הנכון....
אני מניחה שגם לעובדה שהייתי חולה כל הימים האלו היתה השפעה על ההחלטה שלי, כשכל יציאה איתו מהבית היתה כרוכה במאמץ גדול מאד.
למחרת הבעלים החדשים התקשר לספר לי שהם החליטו לקרוא לו....בדיוק בשם שבחרתי למוריץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה