לא הרבה, ומה שכן, קורה לאט לאט.
בגזרת הילדה המחלימה מניתוח, לפני שלושה שבועות הורידו את הגבס ועברו לסד פלסטי שניתן לדרוך איתו. ולפני כשבוע הרופא אישר לה להתחיל להיפרד בזמנה החופשי מהסד הפלסטי. קצת חבל, כי הוא מקנה לה מראה רובוטי משהו שהצחיק אותנו מאד.
בין לבין, היא הגישה בעידודו של החבר שלה בקשה לביטוח לאומי.
אני מודה שלא עלה על דעתי בכלל לחשוב על זה, אבל החבר שלה בא ממשפחה שבה חושבים על זה ומסתבר ששווה לחשוב על כאלו דברים, כי ביקור קצר בועדה של ביטוח לאומי שבו ליוויתי אותה על תקן אמא ונהגת, אבל היא ארגנה את כל התיעוד הרפואי ארוך השנים , הטפסים והצילומים הנדרשים, כמה ימים לאחר הביקור הזה, היא קיבלה הודעה שנפסקה לה דרגת אי כושר של 100 אחוז ונכות רפואית זמנית של 50 אחוז וזה מזכה אותה בתשלום קבוע חודשי למשך שמונה חודשים.
זה משמח מאד מאד, מאחר והיא אמורה להתחיל שירות לאומי רק בחודש מרץ, התחלת השירות נדחתה בגלל הניתוח, והיא היתה מוטרדת מאד כיוון שלא עבדה בחודשיים וחצי האחרונים בכלל. ועכשיו תהיה לה הכנסה זמנית גבוהה יותר ממה שחשבה שתהיה. היא גם מתכננת לחזור בקרוב לעבודה חלקית בתחנת הדלק שבה עבדה ולהרוויח עוד קצת.
לא שחסר לה משהו, היא היתה אצלי בזמן הזה, זה עניין של תפיסה ומנטליות.
הבנות שלי כולן עובדות מגיל 14. הן יודעות שהיכולות הכספיות שלי מוגבלות ושהכסף הולך למה שצריך לפני מה שרוצים. לכן העבודה מאפשרת להן להיות עצמאיות ולקנות לעצמן מה שהן רוצות בלי להתלות בי.
הן למדו לסמוך על עצמן (והן יודעות שיש להן גב ואמא ששומרת ותומכת מתי שצריך) ובשוטף אין מצב שהן באות לבקש כסף או שאקנה להן משהו. כשנסענו לחו'ל בפסח שעבר, כל אחת מהן שילמה על כרטיס הטיסה שלה ועל המלון, ואני שילמתי את כל השאר. הקטנה ביקשה שאעזור לה עם התשלום של החלק שלה והיא עדיין מחזירה את ה"חוב".
זה נשמע ממש קשוח, אבל היו שנים מאד קשות כלכלית ולא היתה ברירה. היום כשקצת קל יותר, הן יודעות שהכי שווה להצטרף אלי כשנוסעים לאן שהוא לקניות, כי תמיד מרוויחים מזה משהו.
אני מאד אוהבת לקנות להן דברים, אבל כמעט אף פעם זה לא "אמא תקני לי". אם מישהי מבקשת עזרה כספית או שאקנה לה משהו זה אחרי שהיא בדקה את היכולות שלה והבינה שהיא לא יכולה ושמדובר במשהו חשוב או חיוני ולא בפינוק, ואז אני נרתמת לעזור, תמיד.
בעבודה, מפה לשם עברו כבר שבע שנים מאז שהתחלתי את העבודה במקום העיקרי שלי ושלוש שנים מאז שאני בקלבו"ש, איך הזמן עובר מהר , בין אם נהנים או לא.... ואני נהנית לרוב מלבד איזו אי נוחות התחילה להציק במקום העיקרי שרומזת לי שאולי הגיע הזמן לחשוב על מקום חדש. למעשה כבר אמרתי למנהלת הגדולה שתבדוק מה האפשרויות לעבור למקום אחר, אבל אין שום דבר קונקרטי כרגע. והיא עצמה לא בטוחה שהיא רוצה שאעבור מקום.
האחראית בקלבו"ש מאד רוצה שאעבור אליה באופן מלא, אבל אני לא רוצה להיות רק שם. אני אוהבת את האוטונומיה שיש לי במקום העיקרי, וגם אם אעזוב אותו אני רוצה שיהיה לי מקום עיקרי אחר שהוא שלי והאוטונומיה היא שלי. ואני אוהבת את הגיוון והשינוי במהלך השבוע בכך שעובדים במקומות אחרים, בעבודה קצת שונה, עם אנשים שונים, שמחלק אותו והופך אותו לקל יותר.
התחושה שלי היא שעכשיו הכל עומד במקום, אבל כשיגיע זמן השינוי, זה יקרה במהירות, מעכשיו לעכשיו. אני מקווה שלא. אבל זו התחושה שלי ולא הכל תלוי בי.
החתונה הולכת ומתקרבת.
הגדולה ובן הזוג כבר מצאו גן אירועים יפיפה עם אוכל מעולה (המון בשר ואיכותי ) יש די ג'י, צלם, צלם מגנטים, איפור ותסרוקות, שמלות כלה (שתיים) מישהי שאחראית על סגירת הקצוות וניהול הערב עצמו, ועוד כמה דברים שאני לא זוכרת .
אמנם יש עוד שמונה חודשים עד לאירוע, אבל מסתבר שהיום סוגרים הכל שנה מראש, אחרת כל ספקי השירות הטובים תפוסים.
הגדולה ביקשה שבמקום לתת כסף כמתנת חתונה אעזור לה בתשלומים שמשלמים עכשיו, אז אני משלמת על שמלות החתונה ועל התסרוקות ואיפור (לה ולמלוות) ונראה בהמשך מה עוד ידרש.
הבת שלי, בהיותה הבת שלי, החליטה ללכת לחנות אאוטלט של שמלות כלה, ולשכור שמלות מעצבים במחירים שפויים יותר, כך היא יכולה להרשות לעצמה שתי שמלות, אחת לחופה ואחת לריקודים בדיוק כמו שרצתה.
לעבור איתה את ההכנות לחתונה זו חוויה מרתקת.
בתור אחת שלא עניין אותה מעולם להתחתן, ושאפילו בחתונה שלי לא התעניינתי במיוחד בפרטים, אני פתאום חווה הכל מזוית אחרת, ומרגשת הרבה יותר. דרך העיניים שלה אני חיה הכל מחדש, אבל בהרבה יותר משמח ומרגש.
בכל מקרה, החתונות של היום זה לא החתונות של פעם ויש המון דברים שבכלל לא ידעתי עליהם. מסיבת רווקות למשל שלא היתה נהוגה בזמני. למזלי החינה נחסכת מאיתנו, למרות שהצד השני (ההורים שלו) קצת לוחצים.
היא גם תלך למקווה שזה משהו שלא עשיתי.
בזמנו כשהרב התחיל לדבר על המקווה אמרתי לו שאני לא הולכת למקווה ולא להדרכת רבנית, ושאם בגלל זה לא תתקיים חופה, אז אין בעיה מבחינתי, אני מוכנה לוותר על החופה.
הרב ויתר לי מייד על המקווה ועל הדרכת הרבנית והתחתנתי גם בלי שני אלה.
המקווה פשוט הגעיל אותי והרבנית נשמעה לי כמו צביעות מיותרת שאין לה שום קשר לחיים החילוניים שלי.
למה בכלל התחתנתי עם רב? כי אבא שלי לחץ והיה לו חשוב. ובגלל שלי זה לא היה חשוב בכלל, לא לפה ולא לפה, אז לא היה אכפת לי לוותר לו.
ועכשיו אני עוברת הכל מחדש, בדרך שלה ודרך העיניים שלה. וכשהיא אמרה שתלך למקווה, התגובה הראשונה שלי היתה שלא נראה לי שאבוא לשם, והיא לא התרגשה ואמרה שאם אני לא רוצה אני לא חייבת, אבל שהיא רוצה שאבוא. אז כנראה שאתמודד עם תחושת האנטי הקשה שלי ואלך בכל זאת כשיגיע היום.
וחורף וגשם ואני מתה על זה.
ומוריץ.
והגמל.
וכוח הצלה ובן זוגה תחת כנפיו.
אבל הפוסט הולך ומתארך.
נשאיר את השאר לפעם הבאה.
 |
| מוריץ ואני מנצלים הפוגה בגשם ויוצאים להליכה |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה