תקציר- כל הממצאים נראים תקינים ושפירים.
נסעתי לבדיקה בבית החולים, לא היתה חניה, ולמרות שהגעתי רבע שעה לפני הזמן, בשעה היעודה של התור שלי עדיין חיפשתי חניה. בסופו של דבר התייאשתי מהמרדף אחרי החניה, הייתי לבד באוטו ורוב אלה שתפסו חניה, עשו זאת על ידי שליחת מישהו שיתפוס עבורם. נסעתי הלוך וחזור , שורה אחרי שורה, נכנסתי ויצאתי מחניות ברוורס, כי אי אפשר היה אחרת, בסוף יצאתי מהחניה, ונכנסתי שוב דרך כניסת הסגל הרפואי. לשומר אמרתי שאני מתנצלת, אבל אני לא מוצאת חניה ושעת התור שלי כבר הגיעה וחלפה, אני מבקשת שיתן לי להכנס. נתן לי.
גם בחנית הסגל לא היה מקום, אבל הצלחתי למצוא פינה בחניה מאולתרת בקצה איזו גבעה, יצאתי מהאוטו ורצתי למכון הרנטגן.
הגעתי ברבע שעה איחור, מזיעה וקצרת נשימה. אבל חשבתי שאם הכל הלך עקום, בטוח הבדיקה תהיה טובה.
קיבלתי מספר והלכתי להמתין לתורי.
אחרי כמה דקות קראה לי טכנאית עגלגלה וחמודה שחייכה והיתה עליזה ונעימה מאד.
הטכנאית של לפני שנה היתה מאד קרירה ורובוטית, נתנה הוראות, ללא טיפת חמימות אנושית, וזאת של היום, היתה פשוט קסם.
אמרתי לה שבאתי בגלל ממצא ושהקדימו לי את התור.
היא הרגיעה אותי ובמהלך הבדיקה שללה אחד אחרי השני את הממצאים שעלו בממוגרפיה.
לא מצאה את הקשרית המוגדלת, אבל מצאה איזה כתם לא ברור, לכן התקשרה לרופאה (לחשה לי, יש לך מזל שזו הרופאה הנחמדה, היא תבוא לבדוק בעצמה, הרופאה השניה לא היתה באה) והרופאה באה.
וגם היא הפריכה את הממצאים של הממוגרפיה, אמרה שהכתם הוא ציסטה פשוטה וחסרת משמעות, הביטה לי בעיניים ואמרה לי שאני יכולה להיות רגועה, ולחזור למעקב שגרתי לגמרי, הכל טוב.
איזה כיף שדאגתי לשווא, ואיזה כיף שזה עבר מהר והרוגע חזר.
אני אפילו לא מרגישה ממש אהבלה.
היה שם משהו והוא לא מסוכן, הרווחתי.
יאללה שקט נפשי, לפחות עד לשנה הבאה!
כי תיזמון זה הכל.
נסעתי לבדיקה בבית החולים, לא היתה חניה, ולמרות שהגעתי רבע שעה לפני הזמן, בשעה היעודה של התור שלי עדיין חיפשתי חניה. בסופו של דבר התייאשתי מהמרדף אחרי החניה, הייתי לבד באוטו ורוב אלה שתפסו חניה, עשו זאת על ידי שליחת מישהו שיתפוס עבורם. נסעתי הלוך וחזור , שורה אחרי שורה, נכנסתי ויצאתי מחניות ברוורס, כי אי אפשר היה אחרת, בסוף יצאתי מהחניה, ונכנסתי שוב דרך כניסת הסגל הרפואי. לשומר אמרתי שאני מתנצלת, אבל אני לא מוצאת חניה ושעת התור שלי כבר הגיעה וחלפה, אני מבקשת שיתן לי להכנס. נתן לי.
גם בחנית הסגל לא היה מקום, אבל הצלחתי למצוא פינה בחניה מאולתרת בקצה איזו גבעה, יצאתי מהאוטו ורצתי למכון הרנטגן.
הגעתי ברבע שעה איחור, מזיעה וקצרת נשימה. אבל חשבתי שאם הכל הלך עקום, בטוח הבדיקה תהיה טובה.
קיבלתי מספר והלכתי להמתין לתורי.
אחרי כמה דקות קראה לי טכנאית עגלגלה וחמודה שחייכה והיתה עליזה ונעימה מאד.
הטכנאית של לפני שנה היתה מאד קרירה ורובוטית, נתנה הוראות, ללא טיפת חמימות אנושית, וזאת של היום, היתה פשוט קסם.
אמרתי לה שבאתי בגלל ממצא ושהקדימו לי את התור.
היא הרגיעה אותי ובמהלך הבדיקה שללה אחד אחרי השני את הממצאים שעלו בממוגרפיה.
לא מצאה את הקשרית המוגדלת, אבל מצאה איזה כתם לא ברור, לכן התקשרה לרופאה (לחשה לי, יש לך מזל שזו הרופאה הנחמדה, היא תבוא לבדוק בעצמה, הרופאה השניה לא היתה באה) והרופאה באה.
וגם היא הפריכה את הממצאים של הממוגרפיה, אמרה שהכתם הוא ציסטה פשוטה וחסרת משמעות, הביטה לי בעיניים ואמרה לי שאני יכולה להיות רגועה, ולחזור למעקב שגרתי לגמרי, הכל טוב.
איזה כיף שדאגתי לשווא, ואיזה כיף שזה עבר מהר והרוגע חזר.
אני אפילו לא מרגישה ממש אהבלה.
היה שם משהו והוא לא מסוכן, הרווחתי.
יאללה שקט נפשי, לפחות עד לשנה הבאה!
כי תיזמון זה הכל.
 |
| 30.4.19 |
 |
| 1.5.19 |
