הבולגרים כמעט לא מדברים אנגלית, ולמרות שרובם השתדלו, התקשורת איתם נעשתה בעיקרה בשפת הסימנים, הצבעה על דברים ולפעמים בגוגל טרנסלייט. הפקידים במלון דיברו אנגלית סבירה, וטוב שכך, נעזרנו בהם המון. הרופאה שטיפלה בי, והנהג שלקח אותנו ליום טיול הצליחו להביע את עצמם ולהבין אותנו, לרוב, אבל באנגלית לא מאד מוצלחת.
נהגי מוניות לא רק שלא הבינו אנגלית, גם לא תמיד הכירו את הכתובות שהראנו להם. מצאנו את עצמנו מראות להם את הדרך עם Waze לא פעם.
באופן כללי נהגי המוניות נוהגים בצורה פרועה לחלוטין, במהירות גבוהה ולא מותאמת, בהתקרבות מסוכנת למכוניות שלידם, לצידם ומלפניהם, בחציית קו הפרדה רצוף, ובמקרה של נהג אחד גם נסיעה נגד כיוון התנועה ברחוב חד סיטרי, פעמיים.
אף נהג מונית לא היה אדיב או נעים, במקרה הטוב הם היו אדישים, אבל רובם נראו כסובלים אותנו בקושי.
גם הנהג שלקחנו בתיווך ישראלי שגר בבולגריה, נהג בצורה פרועה ומפחידה, עקף אוטובוסים בכביש הררי מתפתל בראות אפסית, חתך נתיבים ודהר במהירויות מפחידות. וזה כשלא נהג במהירות שישים קמ"ש.
גם הוא לא הצליח למצוא את כתובת הספא שבו ביקרנו יום קודם ובו איבדתי חלק מבגד הים שלי שהייתי חייבת למרחצאות החמים, ונאלצנו להפעיל Waze ולכוון אותו למקום הנכון.
האוכל, כאמור, מדהים. ודווקא המסעדות שנראות הכי תיירותיות היו אלה שהאוכל שבהן היה מצויין. הנפילה היחידה שלנו באוכל היתה כשהלכנו לחפש מסעדה פחות תיירותית כדי לאכול ארוחת ערב חגיגית של פסח. זה היה המקום היחיד שבו האוכל לא היה טעים, היין לא מוצלח, השירות איטי ומייגע וריח של טיגון ובישול נוראי שנשאר על הבגדים ברמה שלא יכולנו ללבוש אותם שוב.
בשאר המקומות השירות היה אדיב ונעים והיין נע בין טוב לנפלא.
מנות בשריות גדולות ועשירות עולות 18-30 שקלים וארוחה שלמה של ארבע נפשות רעבות שאכלו מנות בשריות, שתו כולן כוס יין ואכלו קינוחים, עלו בין 100-150 שקלים. לכולן יחד.
היין הכי טוב ששתינו היה יין ניו זילנדי לבן עם ניחוח פסיפלורה, לא היה לי שכל לשאול לשמו ועכשיו אני אתגעגע אליו לנצח.
הכבישים של סופיה חרוצים במסילות טראם. במקומות מסויימים מרוצפים באבנים כמו בערים אירופאיים קשישות ובמקומות אחרים באספלט במצב מזעזע. הרחובות נקיים בצורה מעוררת התפעלות, אבל המרצפות שבורות, בולטות ובאופן כללי, היו יכולות להיות גן עדן לעורכי דין בכל מדינה מערבית מתוקנת.
העוני של האוכלוסיה בולט במיוחד מול מכוניות יוקרה ופאר כמו פורשה, מרסדס ועוד שראינו בכמויות שלא רואים אפילו בצפון תל אביב.
כולם מעשנים בכל מקום, במסעדות יש כביכול איזורים שמיועדים לעישון, אבל כמובן שאפשר להריח את העשן בכל מקום.
ובכל זאת, אין בדלי סיגריות על הרצפה בשום מקום.
מזג האויר בעונה הזו נע בין נעים-קריר ביום לקר בלילה, אבל הבולגרים חושבים שהחורף בעיצומו וכל המקומות - בתי מלון, חנויות, ומסעדות מחוממות למוות, מה שגרם לנו להזיע ולחוש כמעט מחנק בכל מקום.
בחוץ לבשנו מעיל והצטמררנו ובפנים הזענו.
הנהג שלקח אותנו ליום טיול סיפר שבולגריה מבססת את כלכלתה על חקלאות ותיירות ושהצעירים לומדים ועוזבים לארצות אירופאיות אחרות כי אין עתיד בבולגריה. זה עצוב, כי הארץ עצמה נראית מקסימה ויפה, עם נופים פתוחים וטבע ארופאי מהמם.
היא כאילו תקועה איפשהו בשנות השבעים שמונים של המאה הקודמת.
בגלל שלא הצלחתי לעשות את כל מה שתכננתי ממש מתחשק לי לחזור לסופיה. אולי אעשה את זה בעתיד, או שאחליט להמשיך להרחיב את אופקיי החוץ לארציים הדלים.
המגבלה העיקרית הקשורה לטיסה לחו'ל, מעבר לכסף, זו העובדה שהטיסה הפחידה אותי כמו שלא הפחידה אותי טיסה מעולם.
בדרך לשם הייתי ממש בחרדה, אבל ממש. הרגשתי גלים של פניקה עולים כל כמה דקות ובקושי הצלחתי לשבת ולנשום כמו שצריך.
בדרך חזרה כבר לקחתי כדורי רגיעון שעזרו עד כדי כך שלמרות שהמטוס הטלטל די ברצינות, הצלחתי לשרוד את הטיסה במצב רגוע יחסית. בחיי שאני לא מבינה את אלה שטסים כל הזמן. זה מפחיד.
המהנדס ודביקתו אמרו שהם רוצים שנסע יחד, גם כדי להשלים את מה שפספסתי וגם כדי לפצות אותם שלא נסעו לחו'ל עם החבורה הותיקה בגלל אירוע חירום משפחתי שהיה להם. אני מניחה שיעבור מספיק זמן ואני אשכנע את עצמי שאני יכולה להתמודד שוב עם טיסה. ונטוס.
נהגי מוניות לא רק שלא הבינו אנגלית, גם לא תמיד הכירו את הכתובות שהראנו להם. מצאנו את עצמנו מראות להם את הדרך עם Waze לא פעם.
באופן כללי נהגי המוניות נוהגים בצורה פרועה לחלוטין, במהירות גבוהה ולא מותאמת, בהתקרבות מסוכנת למכוניות שלידם, לצידם ומלפניהם, בחציית קו הפרדה רצוף, ובמקרה של נהג אחד גם נסיעה נגד כיוון התנועה ברחוב חד סיטרי, פעמיים.
אף נהג מונית לא היה אדיב או נעים, במקרה הטוב הם היו אדישים, אבל רובם נראו כסובלים אותנו בקושי.
גם הנהג שלקחנו בתיווך ישראלי שגר בבולגריה, נהג בצורה פרועה ומפחידה, עקף אוטובוסים בכביש הררי מתפתל בראות אפסית, חתך נתיבים ודהר במהירויות מפחידות. וזה כשלא נהג במהירות שישים קמ"ש.
גם הוא לא הצליח למצוא את כתובת הספא שבו ביקרנו יום קודם ובו איבדתי חלק מבגד הים שלי שהייתי חייבת למרחצאות החמים, ונאלצנו להפעיל Waze ולכוון אותו למקום הנכון.
האוכל, כאמור, מדהים. ודווקא המסעדות שנראות הכי תיירותיות היו אלה שהאוכל שבהן היה מצויין. הנפילה היחידה שלנו באוכל היתה כשהלכנו לחפש מסעדה פחות תיירותית כדי לאכול ארוחת ערב חגיגית של פסח. זה היה המקום היחיד שבו האוכל לא היה טעים, היין לא מוצלח, השירות איטי ומייגע וריח של טיגון ובישול נוראי שנשאר על הבגדים ברמה שלא יכולנו ללבוש אותם שוב.
בשאר המקומות השירות היה אדיב ונעים והיין נע בין טוב לנפלא.
מנות בשריות גדולות ועשירות עולות 18-30 שקלים וארוחה שלמה של ארבע נפשות רעבות שאכלו מנות בשריות, שתו כולן כוס יין ואכלו קינוחים, עלו בין 100-150 שקלים. לכולן יחד.
היין הכי טוב ששתינו היה יין ניו זילנדי לבן עם ניחוח פסיפלורה, לא היה לי שכל לשאול לשמו ועכשיו אני אתגעגע אליו לנצח.
הכבישים של סופיה חרוצים במסילות טראם. במקומות מסויימים מרוצפים באבנים כמו בערים אירופאיים קשישות ובמקומות אחרים באספלט במצב מזעזע. הרחובות נקיים בצורה מעוררת התפעלות, אבל המרצפות שבורות, בולטות ובאופן כללי, היו יכולות להיות גן עדן לעורכי דין בכל מדינה מערבית מתוקנת.
העוני של האוכלוסיה בולט במיוחד מול מכוניות יוקרה ופאר כמו פורשה, מרסדס ועוד שראינו בכמויות שלא רואים אפילו בצפון תל אביב.
כולם מעשנים בכל מקום, במסעדות יש כביכול איזורים שמיועדים לעישון, אבל כמובן שאפשר להריח את העשן בכל מקום.
ובכל זאת, אין בדלי סיגריות על הרצפה בשום מקום.
מזג האויר בעונה הזו נע בין נעים-קריר ביום לקר בלילה, אבל הבולגרים חושבים שהחורף בעיצומו וכל המקומות - בתי מלון, חנויות, ומסעדות מחוממות למוות, מה שגרם לנו להזיע ולחוש כמעט מחנק בכל מקום.
בחוץ לבשנו מעיל והצטמררנו ובפנים הזענו.
הנהג שלקח אותנו ליום טיול סיפר שבולגריה מבססת את כלכלתה על חקלאות ותיירות ושהצעירים לומדים ועוזבים לארצות אירופאיות אחרות כי אין עתיד בבולגריה. זה עצוב, כי הארץ עצמה נראית מקסימה ויפה, עם נופים פתוחים וטבע ארופאי מהמם.
היא כאילו תקועה איפשהו בשנות השבעים שמונים של המאה הקודמת.
בגלל שלא הצלחתי לעשות את כל מה שתכננתי ממש מתחשק לי לחזור לסופיה. אולי אעשה את זה בעתיד, או שאחליט להמשיך להרחיב את אופקיי החוץ לארציים הדלים.
המגבלה העיקרית הקשורה לטיסה לחו'ל, מעבר לכסף, זו העובדה שהטיסה הפחידה אותי כמו שלא הפחידה אותי טיסה מעולם.
בדרך לשם הייתי ממש בחרדה, אבל ממש. הרגשתי גלים של פניקה עולים כל כמה דקות ובקושי הצלחתי לשבת ולנשום כמו שצריך.
בדרך חזרה כבר לקחתי כדורי רגיעון שעזרו עד כדי כך שלמרות שהמטוס הטלטל די ברצינות, הצלחתי לשרוד את הטיסה במצב רגוע יחסית. בחיי שאני לא מבינה את אלה שטסים כל הזמן. זה מפחיד.
המהנדס ודביקתו אמרו שהם רוצים שנסע יחד, גם כדי להשלים את מה שפספסתי וגם כדי לפצות אותם שלא נסעו לחו'ל עם החבורה הותיקה בגלל אירוע חירום משפחתי שהיה להם. אני מניחה שיעבור מספיק זמן ואני אשכנע את עצמי שאני יכולה להתמודד שוב עם טיסה. ונטוס.
 |
| אחת המסעדות החביבות עלי ברחוב ויטושה |
 |
| פריחה בהר בין טלאי השלג |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה