אתמול התחלתי אותו והיום סיימתי אותו.
אתמול הגעתי למועדון כפי שקבעתי עם המדריך. בעצם הגעתי עשרים דקות לפני מה שקבעתי עם המדריך, כזו אני.
אבל לא אכפת היה לי לשבת ולהסתכל סביב, להגיד שלום לאנשים שאני מכירה.
לדבר עם המדריכה שהעבירה בדיוק קורס נייטרוקס ולתאם איתה שבפעם הבאה אשתתף בו ובאופן כללי לחזק את הקשרים שלי למקום באופן שאינו תלוי בגמל.
מאוחר יותר הגיעו אבא ובת שהבנתי שיהיו השותפים שלי לקורס, התקרבתי אליהם וקצת שוחחנו, תמיד נחמד להכיר את מי שצוללים איתו.
אז מתי צללת בפעם האחרונה, שאל האב בחיוך.
בשבת שעברה, אמרתי לו.
אה, הוא אמר. אנחנו סיימנו את הכוכב הראשון לפני שנה ולא המשכנו לכוכב שני ולא הוצאנו תעודה על הכוכב הראשון, כי רציתי לחסוך כסף, ובעצם, חוץ מהקורס לא צללנו בכלל.
לא נורא, אמרתי לו, תצללו מעכשיו, אף פעם לא מאוחר מידי.
הבת, נערה בגיל ההתבגרות החמיצה פנים, אחר כך הסלימה את הכעס עד כדי כך שלא ענתה לאבא שלה כשדיבר אליה והתרחקה מאיתנו. הוא אמר שהיא ילדה נהדרת אבל שהיא כועסת על משהו שקשור לקורס.
הוא הלך לדבר איתה ואחרי שיחה ארוכה הם התחבקו והיא התחילה לחייך והתגלתה כקסם של ילדה.
כשהמדריך התפנה אלינו בסופו של דבר כבר היינו חבורה מגובשת.
הוא העביר לנו שיעור תזכורת והתנצל ואמר שאני אמנם יודעת הכל, אבל..
(המדריך הזה ראה אותי כבר פעמיים בצלילות עם הגמל והתרשם מרמת הצלילה שלי)
אמרתי לו שיתייחס אלי כאילו אני לא יודעת הכל, כי אני באמת לא יודעת הכל ולא תזיק לי תזכורת לדברים הכאילו בנאליים.
העמסנו את ציוד הצלילה על הגב והלכנו למים, שם בין אצות, שאריות פלסטיק ולהקות סרדינים תרגלנו הסרת מסיכה מתחת למים, הנשמת צולל מתחת למים, ואחר כך גם חילוץ והצלה של צולל מחוסר הכרה.
השותף שלי לתרגיל הצליח להרוג אותי, לדעתי, אחרי ששחרר את חגורת המשקולות שלי ככה שנפלה על הרגל שלי ולא אפשרה לי לצוף, ואחר כך כששחרר אותה כבר, לא דאג להוציא את הפנים שלי מהמים, בקיצור, טוב שלא חילץ אותי באמת.
לתרגולים במים הצטרפו אלינו אותו צולל שלא הציל אותי, ועוד אבא ובן.
כשהיינו המים הגמל הגיע למועדון, ובא ועמד על החוף מצוייד במצלמה כמו אב גאה ששולח את בתו לכיתה א', כולו נלהב ונרגש. צילם אותי ואת הקבוצה עד שצללנו שוב. (אחר כך שלח לי את התמונות - תראי איך את עצמאית!)
אחרי התרגולים יצאנו מהמים למנוחה ולשיעור לפני הצלילה הבאה, שתהיה מוקדשת לניווט ולסריקה.
עוד לפני שיצאנו מהמים הבנתי שעשיתי טעות בזה שלא לקחתי כדור נגד בחילות לפני השיעור. הטלטולים האלה במים הרדודים לא עשו לי טוב בקורס הראשון ולא עשו לי טוב גם הפעם.
הלכתי להגיד שלום לגמל שהיה בפגישת הכנה לקורס מדריכים שהוא חושב אולי לעשות, התחבקנו קצת והוא צילם אותי עוד קצת. אפילו לא טרחתי למחות, אולי בגלל שההרגשה שלי הלכה והחמירה.
הלכתי לשבת ולשתות מים, ואחר כך קפה שבדרך כלל משפר את ההרגשה, אבל לא הפעם. הפעם רק הרגשתי גרוע יותר, לכן הלכתי לקחת כדור נגד בחילות בתקווה שיעבוד עד שנכנס למים שוב.
לא עבד.
ישבתי בשיעור והקשבתי להדרכה בין גלי הבחילה והתחושה הבסיסית שהקיבה שלי כבר לא מעונינת לשהות בקרבתי ומעדיפה להסתלק למקום אחר שבו לא יטלטלו אותה יותר.
כשהמדריך אמר ללכת להתארגן לצלילה, אמרתי לו שאני לא מסוגלת להכנס שוב למים ושאני אשלים את הסריקה וניווט בפעם אחרת. אבל שאבוא מחר לצלילת העומק.
בנתיים הגמל סיים את הפגישה שלו ובא לשבת לידי, אז המדריך אמר שאין שום בעיה שאני אעשה את הניווט בתוך צלילת העומק כשהגמל ישגיח עלי. שתי ציפורים במכה אחת, מגניב.
הלכתי להתקלח ולהתארגן, אחרי המקלחת הרגשתי קצת יותר טוב והבנתי שאני חייבת להכניס משהו לבטן כדי לעזור לה להרגע, אז נסענו, הגמל ואני לבית קפה קרוב, ואכלתי קצת פוקצ'ה ושתיתי עוד מים. ההרגשה שלי לא הוחמרה, אבל גם לא הוטבה מי יודע מה.
הגמל דאג שלא אוכל לנהוג הביתה וכבר היה מוכן לקחת אותי באוטו שלו, אבל אמרתי לו שאני מספיק בסדר כדי לנהוג.
התחבקנו, נפרדנו ונסענו איש ואישה לביתם.
הבחילה עברה בסופו של דבר בשלוש לפנו בוקר.
עד אז בקושי הצלחתי לישון, ואז נעשיתי רעבה ואכלתי משהו קטן לפני שחזרתי לעוד שלוש שעות שינה.
בבוקר קמתי, אכלתי משהו לנסיון, התוצאה היתה ככה ככה, והבנתי שאם אני רוצה לעבור את צלילת העומק, אני אהיה חייבת לקחת כדור לבחילות. הרי לא באמת התכוונתי לוותר על הצלילה.
לכן משהבשילה השעה, לקחתי כדור, ארגנתי את התיק ונסעתי למועדון. כמובן שהגעתי לפני הזמן ויכולתי לקחת את הזמן לשתות משהו ולהתארגן.
הגמל יצא מהמים (הוא בא מוקדם יותר לצלילה מוקדמת והתכוון להשאר גם לצלילה שלי) ונראה מוטרד. הוא אמר שעבר לילה קשה, אחרי שהתברר לו שכנראה לא יעבור את המבדקים הרפואיים הנדרשים לקורס מדריכים עקב גילו ומצבו הבריאותי. למרות שהוא צולל סופר מנוסה ומדריך טבעי.
לא היה לי קל לשמוע אותו מדוכדך כל כך, אבל אני בטוחה שהוא ימצא דרך לעבור את המבדקים הרפואיים או להשלים עם העובדה שלא יהיה מדריך רשמי. הרי גם ככה הוא משמש כמדריך לא רשמי במועדון. אני מכירה אותו, הוא צריך לסדר את הדברים בראש בקצב שלו, אני יכולה רק להקשיב לתהליך ולהיות שם בשבילו. זה משהו שהוא חייב לעשות לבד, כזה הוא.
כשהגיעו האבא והילדה מאתמול, כבר נפגשנו כחברים ותיקים, הצטרפו אלינו עוד שני צוללים שהשלימו שיעורים בקורס שלהם ועוד קבוצת ילדות-נערות שעשו קורס כוכב ראשון, מילאנו את הסירה והפלגנו.
כשהגענו לאתר הצלילה, עזרתי לילדות הנרגשות כמה שיכולתי, התארגנתי עם הציוד והתגלגלתי למים.
חיכינו במים שכל הילדות יכנסו, אחת מהן איבדה סנפיר והגמל צלל להביא אותו.
פתאום הרגשתי מכה חזקה מאד בצד הגוף, כמו בעיטה חזקה ומהירה, אף אחד לא היה לידי לבעוט בי...זה היה מאד מבהיל ומבלבל, ואז שמעתי רחש של אויר משתחרר בכוח והבנתי שמד העומק המשולב עם מד לחץ (שנקרא קומבו) התפרק מהצינור שמחובר אליו והאויר מהמיכל זורם החוצה, לכן ביקשתי מהאדם הקרוב אלי שיבוא לסגור לי את הברז של מיכל האויר.
הגמל יצא מהמים ואמר שראה את הקומבו טס למטה.
הבנתי שבמהלך ההשתחררות שלו מהצינור הוא נחבט בצד שלי בכוח וחשבתי שמזל שזה לא פגע בגמל שהיה מתחת למים ומזל שזה קרה לי ולא לאחת הילדות.
המדריך ביקש מהגמל לתת לי את מאזן הצלילה שלו ולהשאר על הסירה. החלפנו את המאזנים במים, תרגיל לא פשוט, בהתחשב בעודה שהיו עלי משקולות שגררו אותי למטה, אבל התגברנו גם על זה וירדנו למים.
אני כאילו ניווטתי את הצלילה בהדרכתו של המדריך, כמובן.
הייתי מאד לא מאוזנת ולא מפוקסת, ורק בקרקעית, בעומק של 24 מטרים, נזכרתי לנשום לאט ולהרגע. לשים מאחורי את הבהלה של מקודם ואת הבלבול. המים הם לא מקום לבהלה. ואז יכולתי אפילו להנות מהלוקוסים שראינו ולהצביע לאחרים על דגיגונים כאלה ואחרים.
סיימנו את הצלילה, עלינו לסירה וחזרנו למועדון.
כשהראיתי לגמל את הסימן שהשאירה לי המכה הוא נבהל, הוא לא הבין עד כמה היא היתה חזקה.
כרגע היא אדומה מאד, אבל נראה לי שעוד אזכה לראות ממנה צבעים נוספים.
המדריך והגמל אמרו שזה פעם ראשונה שראו או שמעו על קומבו שמתפרק. אמרתי להם שדברים נדירים קורים אצלי באופן די תדיר מאז שהתחלתי לצלול...
אחרי שהתארגנו, סידרנו את הציוד והתקלחנו, עשינו את המבחן יחד - האבא, הבת, צולל נוסף ואני. היה מצחיק ומשעשע, כולנו עברנו בציון מאה.
ואז נסעתי הביתה והגעתי לפנות ערב רעבה ועייפה ובעלת כוכב צלילה שני.
היפ היפ הוריי.
אתמול הגעתי למועדון כפי שקבעתי עם המדריך. בעצם הגעתי עשרים דקות לפני מה שקבעתי עם המדריך, כזו אני.
אבל לא אכפת היה לי לשבת ולהסתכל סביב, להגיד שלום לאנשים שאני מכירה.
לדבר עם המדריכה שהעבירה בדיוק קורס נייטרוקס ולתאם איתה שבפעם הבאה אשתתף בו ובאופן כללי לחזק את הקשרים שלי למקום באופן שאינו תלוי בגמל.
מאוחר יותר הגיעו אבא ובת שהבנתי שיהיו השותפים שלי לקורס, התקרבתי אליהם וקצת שוחחנו, תמיד נחמד להכיר את מי שצוללים איתו.
אז מתי צללת בפעם האחרונה, שאל האב בחיוך.
בשבת שעברה, אמרתי לו.
אה, הוא אמר. אנחנו סיימנו את הכוכב הראשון לפני שנה ולא המשכנו לכוכב שני ולא הוצאנו תעודה על הכוכב הראשון, כי רציתי לחסוך כסף, ובעצם, חוץ מהקורס לא צללנו בכלל.
לא נורא, אמרתי לו, תצללו מעכשיו, אף פעם לא מאוחר מידי.
הבת, נערה בגיל ההתבגרות החמיצה פנים, אחר כך הסלימה את הכעס עד כדי כך שלא ענתה לאבא שלה כשדיבר אליה והתרחקה מאיתנו. הוא אמר שהיא ילדה נהדרת אבל שהיא כועסת על משהו שקשור לקורס.
הוא הלך לדבר איתה ואחרי שיחה ארוכה הם התחבקו והיא התחילה לחייך והתגלתה כקסם של ילדה.
כשהמדריך התפנה אלינו בסופו של דבר כבר היינו חבורה מגובשת.
הוא העביר לנו שיעור תזכורת והתנצל ואמר שאני אמנם יודעת הכל, אבל..
(המדריך הזה ראה אותי כבר פעמיים בצלילות עם הגמל והתרשם מרמת הצלילה שלי)
אמרתי לו שיתייחס אלי כאילו אני לא יודעת הכל, כי אני באמת לא יודעת הכל ולא תזיק לי תזכורת לדברים הכאילו בנאליים.
העמסנו את ציוד הצלילה על הגב והלכנו למים, שם בין אצות, שאריות פלסטיק ולהקות סרדינים תרגלנו הסרת מסיכה מתחת למים, הנשמת צולל מתחת למים, ואחר כך גם חילוץ והצלה של צולל מחוסר הכרה.
השותף שלי לתרגיל הצליח להרוג אותי, לדעתי, אחרי ששחרר את חגורת המשקולות שלי ככה שנפלה על הרגל שלי ולא אפשרה לי לצוף, ואחר כך כששחרר אותה כבר, לא דאג להוציא את הפנים שלי מהמים, בקיצור, טוב שלא חילץ אותי באמת.
לתרגולים במים הצטרפו אלינו אותו צולל שלא הציל אותי, ועוד אבא ובן.
כשהיינו המים הגמל הגיע למועדון, ובא ועמד על החוף מצוייד במצלמה כמו אב גאה ששולח את בתו לכיתה א', כולו נלהב ונרגש. צילם אותי ואת הקבוצה עד שצללנו שוב. (אחר כך שלח לי את התמונות - תראי איך את עצמאית!)
אחרי התרגולים יצאנו מהמים למנוחה ולשיעור לפני הצלילה הבאה, שתהיה מוקדשת לניווט ולסריקה.
עוד לפני שיצאנו מהמים הבנתי שעשיתי טעות בזה שלא לקחתי כדור נגד בחילות לפני השיעור. הטלטולים האלה במים הרדודים לא עשו לי טוב בקורס הראשון ולא עשו לי טוב גם הפעם.
הלכתי להגיד שלום לגמל שהיה בפגישת הכנה לקורס מדריכים שהוא חושב אולי לעשות, התחבקנו קצת והוא צילם אותי עוד קצת. אפילו לא טרחתי למחות, אולי בגלל שההרגשה שלי הלכה והחמירה.
הלכתי לשבת ולשתות מים, ואחר כך קפה שבדרך כלל משפר את ההרגשה, אבל לא הפעם. הפעם רק הרגשתי גרוע יותר, לכן הלכתי לקחת כדור נגד בחילות בתקווה שיעבוד עד שנכנס למים שוב.
לא עבד.
ישבתי בשיעור והקשבתי להדרכה בין גלי הבחילה והתחושה הבסיסית שהקיבה שלי כבר לא מעונינת לשהות בקרבתי ומעדיפה להסתלק למקום אחר שבו לא יטלטלו אותה יותר.
כשהמדריך אמר ללכת להתארגן לצלילה, אמרתי לו שאני לא מסוגלת להכנס שוב למים ושאני אשלים את הסריקה וניווט בפעם אחרת. אבל שאבוא מחר לצלילת העומק.
בנתיים הגמל סיים את הפגישה שלו ובא לשבת לידי, אז המדריך אמר שאין שום בעיה שאני אעשה את הניווט בתוך צלילת העומק כשהגמל ישגיח עלי. שתי ציפורים במכה אחת, מגניב.
הלכתי להתקלח ולהתארגן, אחרי המקלחת הרגשתי קצת יותר טוב והבנתי שאני חייבת להכניס משהו לבטן כדי לעזור לה להרגע, אז נסענו, הגמל ואני לבית קפה קרוב, ואכלתי קצת פוקצ'ה ושתיתי עוד מים. ההרגשה שלי לא הוחמרה, אבל גם לא הוטבה מי יודע מה.
הגמל דאג שלא אוכל לנהוג הביתה וכבר היה מוכן לקחת אותי באוטו שלו, אבל אמרתי לו שאני מספיק בסדר כדי לנהוג.
התחבקנו, נפרדנו ונסענו איש ואישה לביתם.
הבחילה עברה בסופו של דבר בשלוש לפנו בוקר.
עד אז בקושי הצלחתי לישון, ואז נעשיתי רעבה ואכלתי משהו קטן לפני שחזרתי לעוד שלוש שעות שינה.
בבוקר קמתי, אכלתי משהו לנסיון, התוצאה היתה ככה ככה, והבנתי שאם אני רוצה לעבור את צלילת העומק, אני אהיה חייבת לקחת כדור לבחילות. הרי לא באמת התכוונתי לוותר על הצלילה.
לכן משהבשילה השעה, לקחתי כדור, ארגנתי את התיק ונסעתי למועדון. כמובן שהגעתי לפני הזמן ויכולתי לקחת את הזמן לשתות משהו ולהתארגן.
הגמל יצא מהמים (הוא בא מוקדם יותר לצלילה מוקדמת והתכוון להשאר גם לצלילה שלי) ונראה מוטרד. הוא אמר שעבר לילה קשה, אחרי שהתברר לו שכנראה לא יעבור את המבדקים הרפואיים הנדרשים לקורס מדריכים עקב גילו ומצבו הבריאותי. למרות שהוא צולל סופר מנוסה ומדריך טבעי.
לא היה לי קל לשמוע אותו מדוכדך כל כך, אבל אני בטוחה שהוא ימצא דרך לעבור את המבדקים הרפואיים או להשלים עם העובדה שלא יהיה מדריך רשמי. הרי גם ככה הוא משמש כמדריך לא רשמי במועדון. אני מכירה אותו, הוא צריך לסדר את הדברים בראש בקצב שלו, אני יכולה רק להקשיב לתהליך ולהיות שם בשבילו. זה משהו שהוא חייב לעשות לבד, כזה הוא.
כשהגיעו האבא והילדה מאתמול, כבר נפגשנו כחברים ותיקים, הצטרפו אלינו עוד שני צוללים שהשלימו שיעורים בקורס שלהם ועוד קבוצת ילדות-נערות שעשו קורס כוכב ראשון, מילאנו את הסירה והפלגנו.
כשהגענו לאתר הצלילה, עזרתי לילדות הנרגשות כמה שיכולתי, התארגנתי עם הציוד והתגלגלתי למים.
חיכינו במים שכל הילדות יכנסו, אחת מהן איבדה סנפיר והגמל צלל להביא אותו.
פתאום הרגשתי מכה חזקה מאד בצד הגוף, כמו בעיטה חזקה ומהירה, אף אחד לא היה לידי לבעוט בי...זה היה מאד מבהיל ומבלבל, ואז שמעתי רחש של אויר משתחרר בכוח והבנתי שמד העומק המשולב עם מד לחץ (שנקרא קומבו) התפרק מהצינור שמחובר אליו והאויר מהמיכל זורם החוצה, לכן ביקשתי מהאדם הקרוב אלי שיבוא לסגור לי את הברז של מיכל האויר.
הגמל יצא מהמים ואמר שראה את הקומבו טס למטה.
הבנתי שבמהלך ההשתחררות שלו מהצינור הוא נחבט בצד שלי בכוח וחשבתי שמזל שזה לא פגע בגמל שהיה מתחת למים ומזל שזה קרה לי ולא לאחת הילדות.
המדריך ביקש מהגמל לתת לי את מאזן הצלילה שלו ולהשאר על הסירה. החלפנו את המאזנים במים, תרגיל לא פשוט, בהתחשב בעודה שהיו עלי משקולות שגררו אותי למטה, אבל התגברנו גם על זה וירדנו למים.
אני כאילו ניווטתי את הצלילה בהדרכתו של המדריך, כמובן.
הייתי מאד לא מאוזנת ולא מפוקסת, ורק בקרקעית, בעומק של 24 מטרים, נזכרתי לנשום לאט ולהרגע. לשים מאחורי את הבהלה של מקודם ואת הבלבול. המים הם לא מקום לבהלה. ואז יכולתי אפילו להנות מהלוקוסים שראינו ולהצביע לאחרים על דגיגונים כאלה ואחרים.
סיימנו את הצלילה, עלינו לסירה וחזרנו למועדון.
כשהראיתי לגמל את הסימן שהשאירה לי המכה הוא נבהל, הוא לא הבין עד כמה היא היתה חזקה.
כרגע היא אדומה מאד, אבל נראה לי שעוד אזכה לראות ממנה צבעים נוספים.
המדריך והגמל אמרו שזה פעם ראשונה שראו או שמעו על קומבו שמתפרק. אמרתי להם שדברים נדירים קורים אצלי באופן די תדיר מאז שהתחלתי לצלול...
אחרי שהתארגנו, סידרנו את הציוד והתקלחנו, עשינו את המבחן יחד - האבא, הבת, צולל נוסף ואני. היה מצחיק ומשעשע, כולנו עברנו בציון מאה.
ואז נסעתי הביתה והגעתי לפנות ערב רעבה ועייפה ובעלת כוכב צלילה שני.
היפ היפ הוריי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה