זה מן חג חמקמק כזה, אין לי ממש מסורת משפחתית סביבו,לא ברכות, לא טקס ולא מנהגים, ומאז שאני גרושה ושנה כן (הבנות היו אצלי) שנה לא, ובטח מאז שאין לי קשר עם הביולוגית, אני לא ממש חוגגת אותו.
אחרי אותו פסח מכונן שנשארתי הכי לבד בעולם ושהיה הגורם הלכה למעשה, לניתוק הקשר הסופי עם הביולוגית, התחסנתי ואין לי בעיה להיות לבד בחגים.
ביני לביני אני מושכת בכתפיים ואומרת, נו, עוד ערב אחד בחיים.
את הכי גרוע עברתי באותו החג שהרגשתי בדידות כל כך איומה שהרגשתי פיזית לא טוב. מאז הכל שטויות, להיות לבד זה חסר משמעות ובטח לא מפחיד או מאיים, כבר הייתי שם ושרדתי.
לקטנה שלי זה ממש מפריע, היא הכי רגישה שיש. היא בדרך כלל אצל החמים שלה, והמחשבה שאני לבד בבית קשה לה.
היא תמיד תנסה להזמין אותי להצטרף אל המשפחה של בן זוגה, ואני תמיד אגיד לה תודה, אבל פחות מתחשק לי להיות אורחת לא קשורה בחג של אחרים. נכון שהילדים שלנו נשואים, אבל זו לא המשפחה שלי ולא המסורת שלי ואני לא באמת ארגיש שם בנוח.
אז אני מעדיפה לבד. בעיני הרבה יותר גרוע להרגיש זרה ולא שייכת מאשר להיות לבד בבית הנוח והנעים שלי.
לגמל אני לא מצטרפת מהסיבה הזו, ומהסיבה העיקרית שהוא מעולם לא הזמין אותי. וכן, תאמינו או לא, זה ממש לא אכפת לי.
אני חושדת שאם היה מזמין הייתי אומרת לא. מאותה סיבה שאני לא מצטרפת למשפחת חתני.
היו שנים שחוסר ההזמנה חרה לי,אבל כבר ממש מזמן זה לא כך.
והשנה הקטנה בכלל בתאילנד, האמצעית תיסע עם בן זוגה לחמיה באיטליה והגדולה תחגוג עם חמיה שלה, והשאלה כלל לא עלתה על השולחן. לא על ידי ולא על ידיהן.
לעצמי אמרתי שזה יהיה שישי לבד בבית ולא חשבתי על זה יותר. עוד ערב אחד בחיים.
עד היום.
היום התקשרה דודה שלי, אחותה של הביולוגית. היא איבדה את בעלה לפני כמה חודשים ומאז (האמת שגם לפני) אנחנו משתדלות לדבר פעם בשבועיים שלושה. היא החלק הטוב והאוהב במשפחה. היא בדיוק בדיוק כל מה שאחותה לא.
בשנים האחרונות היחסים שלנו התחזקו מאד. היא הרבה יותר משפחה עבורי מאחותה ויש ביננו אהבה גדולה.
לצערי היא נכוותה מאד מאחותה, שבהיותה החרא של בן אדם שהיא, כבר בקושי מתקשרת אליה. לי היה ברור שזה מה שיקרה, כי הביולוגית לא יכולה לסבול קושי או מצוקה של אחרים, זה עוד ידרוש ממנה לתת מעצמה משהו, חלילה.
ודודתי, אחותה, היתה במצוקה קשה מאד לאחר מות בעלה.
מה גם שברגע שהדוד שלי, שהיה האיש החזק במשפחה נפטר, אין לביולוגית הרבה מה להרוויח מהקשר עם אחותה היחידה. אז כהרגלה היא מתרחקת ושימות העולם, העיקר שלה עצמה נוח ונעים, האחרים לא ממש מענינים אותה.
לדודתי יש שני בנים בארץ ועוד בת בחו"ל. הבנים מאד תומכים בה והבת עושה כמיטב יכולתה ממרחק.
אני מנסה לעזור במה שניתן, להתקשר, לדבר, לבקר, מה שאני יכולה.
אז הערב דודתי התקשרה לדבר קצת. דיברנו על הבנים והבת שלה, על הנכדים שלה, על בנות הזוג של הבנים, על הבנות שלי והנכדות ועל החיים עצמם.
לקראת סוף השיחה נזכרתי שתיכף ראש השנה, וזה חג ראשון מאז שהדוד שלי נפטר, שזה בפני עצמו לא פשוט, ורציתי לוודא שלא תהיה לבד.
היא אמרה ששני הבנים יהיו אצלה ללא בנות הזוג. נראה לי שיהיה בסדר, היא אמרה. הבן הצעיר יביא אוכל (היא לא מבשלת) והבן הבכור יעזור לערוך ולסדר, נאכל ארוחת ערב ויהיה לנו חג.
את יודעת מה? אמרתי לה, והפתעתי גם את עצמי, אני לבד בחג, גם אני באה.
את לבד?? היא שאלה בתמיהה, באמת?
ופתאום הציפה אותי שמחה, כאילו זה בדיוק מה שצריך לקרות, וגם היא התרגשה מאד, באמת?? את תבואי? יהההה אני חייבת לספר לבנים! איזה יופי!
זה משמיים שהתקשרתי אלייך היום! זה מה שהיה צריך לקרות, זה נהדר!
סגרנו את הטלפון בהתרגשות גדולה ושמחה גדולה אפילו יותר.
אז בחג הקרוב אני אהיה עם המשפחה שלי וזה משמח אותי מאד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה