יוספה סובלת מגיל 10 חודשים מהתקפי טכיקרדיה (דופק מהיר מאד) שהביאו אותה לאישפוזים חוזרים ובסופו של דבר לטיפול בשלוש תרופות שונות, פעמיים ביום, כל יום, בניסיון להשתלט על הפרעת הקצב.
בשניידר ניסו למשוך את הזמן ולתת לה לגדול, בהתחלה בתקווה שההפרעה תחלוף מעצמה, ובהמשך פשוט בשביל לתת לה וללב הקטן שלה לגדול.
לפני כחודשיים הבינו בשניידר שהתרופות כבר פחות מצליחות להשתלט על הפרעת הקצב למרות שהגיעו למינון מקסימלי, ושהגיע הזמן לעשות צינתור.
בצינתור, תחת הרדמה מלאה יגרו וימפו את מסלולי החשמל בלב ואת המוקדים ששולחים הוראות ללב להתכווץ, וינסו לצרוב את מוקדי הקצב הסוררים.
זה יהיה תהליך ארוך של כמה שעות והרדמה ארוכה.
את התרופות שמאיטות את קצב הלב יפסיקו יומים לפני האשפוז המתוכנן, ואם הלב יגיב בטכיקרדיה, הם יצטרכו לנסוע להתאשפז עוד קודם.
מצד אחד, כבר יותר משנתיים אנחנו יודעים שהיום הזה יגיע, מצד שני, קיוויתי שיהיה לה עוד זמן לגדול לפני ההתערבות.
אני חרדה ומבועתת לגמרי. למרות שזה ניתוח יחסית פשוט. עדיין זה לב וכלי דם והכל קטן כל כך ועדין ובכל הרדמה והתערבות פולשנית יש סיכונים. ומעבר להכל, תמיד יש גם סיכון שלא יצליחו לטפל במוקד הבעייתי.
במקרה כזה יחזרו על הפעולה רק בעוד שלוש שנים, כשתהיה בסוף הגן, או בכיתה א.
מצד שלישי אני יודעת שעושים צינתורים כאלה גם לתינוקות בני יומם וזה בית החולים עם המומחים הכי גדולים לילדים ולבעיות המאד ציוחדות שלהם. לא שזה מרגיע אותי במיוחד. התינוקות האחרים, אינם יוספה שלי. וכמה שזה נשמע חסר לב, כרגע אני דואגת לה. מאד.
דיברתי עם הגדולה וניסיתי להבין איך היא מרגישה.
אני לא יודעת איך עמדת בניתוח לב שלי, היא אמרה.
כמעט מתתי מדאגה, עניתי, וחייתי על כדורי הרגעה.
היא חשבה שכדורי הרגעה זה רעיון טוב וביקשה שאדאג לה שיהיו לה בהישג יד, וטיפלתי בזה.
היא לא מבקשת שאהיה בבית חולים איתם.
הם יסעו כולם, יחד עם כוכי, לבית של האמצעית שגרה קרוב מאד לשניידר. כוכי ואביה ישנו שם, הגדולה ויוספה בבית חולים לפני ואחרי ההתערבות הניתוחית.
האמצעית והקטנה יעשו לכוכי יום כיף בזמן שההורים יהיו עם יוספה בבית חולים.
אז אני אהיה בבית, ואחכה לעדכונים ולבשורות הטובות. אחר כך, כשיחזרו הביתה אבוא אליהם לעזור כדי שבן הזוג של הגדולה יוכל לחזור לעבודה והגדולה תוכל לעבוד קצת. היא הפכה לעצמאית ולעצמאים אין ממש ימי חופש או ימי מחלה.
הכל עובר בחיים, אני אומרת לעצמי, תזכרי שהכל עובר, ובעוד שבוע, לכאן או לכאן זה יהיה מאחוריה ומאחורינו.
ואז אני חושבת שמה שמדאיג אותי זו לא ההמתנה, זה הלא נודע, אם היה מובטח לי שהכל יהיה בסדר לא הייתי דואגת כלל, הרי.
תחזיקו לה אצבעות, תתפללו, תעשו מה שאתם מאמינים שיעזור, בבקשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה