אחרי השחרור - החלמה

אחרי שחזרתי הביתה  , הייתי בטוחה שהחלק הקשה מאחורי ושמכאן הכל רק ישתפר.
אבל בערב, כשנשארתי לבד, הדופק שלי התגבר. הלב דפק בעצמה. כל כך חזק שאחרי זמן כלשהו התחלתי להרגיש כאבים בנקודה בבית החזה ובנקודה מקבילה לה בגב. אחר כך התחילו תחושות נימול בקמיצה ובזרת בשתי כפות הידיים. נבהלתי ממש, נכנסתי ללחץ אמיתי וזה רק החריף את המצב.
אבל הפחד מלחזור לבית חולים היה גדול מהכל. החלטתי שזה התקף חרדה, לקחתי קלונקס, והתקשרתי לגמל, שיהיה מוכן לבוא אם ארגיש שזה לא עובר. באחורי ראשי זכרתי שחלק גדול מהאשפוז והיום שאחריו היה מלא בדפיקות לב, שלא התיחסתי אליהן, כי זה בדרך כלל חסר משמעות. מדדתי דופק, מדדתי חום וחיכיתי במצוקה גדולה.
הגמל חשב כמוני שזה יכול להיות התקף חרדה, הגיוני, אחרי האשפוז הטראומתי והשחרור החפוז. ואמר שהוא מוכן לצאת לדרך ברגע שאקרא לו.

בסופו של דבר הקלונקס התחיל להרדים אותי ואני התקשרתי לגמל להגיד שכנראה אהיה בסדר. ליתר בטחון השארתי את הדלת לא נעולה שיהיה קל לפתוח אותה ולמצוא אותי אם אמות בלילה. כן, די הייתי בטוחה שאני הולכת למות.

הצלחתי להרדם וישנתי שינה טרופה, התעוררתי כל שעה בערך והתקשיתי לשוב ולהרדם. 
בסוף הגיע הבוקר ואיתו האור.
הכל נראה מפחיד יותר בחושך. ואור הבוקר הקל עלי מאד. דפיקות הלב החזקות הלכו ופחתו, למעשה כמעט נעלמו, וגם כשחזרו לא היו בעוצמה מפחידה וכואבת כמו בערב.

בימים הבאים התחלתי לאכול בצורה מסודרת יותר. הייתי רעבה והיה לי תאבון, אבל התקדמתי לאט לאט עם סוגי האוכל, ועדיין לא חזרתי לאכול הכל.
המשכתי לקחת את שני סוגי האנטיביוטיקה ושמתי לב שככל שחולף הזמן, הפרעות הקצב הולכות ופוחתות, יחד עם השלשולים החריפים. עדיין נשארו חולשה וסחרחורות, ושלשולים לא קשים ולא מאד תכופים. עם כל יום שחלף הצלחתי ללכת קצת יותר ולהיות פעילה יותר.
הטעם הרע בפה הלך והחריף, ואיתו הפרעה בחוש הריח, הכל הריח לי רע, כאילו מישהו הגביר את חוש הריח שלי למקסימום וקלטתי כל חלקיק ריח רע. חיכיתי כבר בקוצר רוח לסיום האנטיביוטיקה. ספרתי בכל נטילה את מספר הכדורים, כאילו שזה יזרז את סיום התקופה.

בסופו של דבר הגיע יום ראשון ואיתו סיום האנטיביוטיקה.
כבר למחרת הרגשתי בריאה וחזקה יותר. פתאום נעשיתי חסרת שקט ומלאת רצון לעשות דברים.
דיברתי עם כירורג שעבדתי איתו והתייעצתי לגבי בדיקת הCT שהיו בה ממצאים שלא הצלחתי להבין, שאלתי אותו בעיקר אם צריך המשך בירור והוא תמך בכך שהביקורת בבית חולים יחד עם השיפור בהרגשה שלי, מספיקים לחלוטין בנתיים.
למחרת ביקשתי תור דחוף למנהל מרפאת הנשים, מזל שאני עובדת שם ולא היתה בכלל שאלה. הוא קיבל אותי ובדק את פיענוח הCT, הקשיב לסיפור שעברתי והרגיע אותי בכל השאלות שעוד היו לי.
החלק הכי נפלא בביקור אצלו היה שנהגתי בעצמי, לבד, באוטו שלי שעמד שלושה שבועות בלי לזוז, והרגשתי עם הנהיגה טוב מאד.

אני לוקחת פרוביוטיקה, אוכלת שלוש ארוחות ביום נחה כמה שאני מצליחה.
לצערי לאור האירועים, אני רואה יותר טלויזיה, אבל זה מחויב המציאות, שמשתנה כל רגע, ועדיין אני מצליחה גם לראות סדרות מידי פעם. ולכתוב פה ולהגיב אצלכם... זה המון.

אחרי ראש השנה אחזור לעבודה, אני מאד מחכה לזה, לפיסת נורמליות ושגרה.
מחזיקה אצבעות שהכל מאחורי ושגם הפרשה הארוכה והמייגעת הזו מאחורי.

ירוק כחול סגלגל