החתונה

 החתונה היתה נהדרת, מעל לכל הציפיות שלי.
ואם כבר ציפיות, אז עשיתי תיאום ציפיות עם האמצעית לפני החתונה ואמרתי לה שבגדול, אחרי שהאורחים שלי ילכו וישארו רק החברים שלהם והמוזיקה תחריש אוזניים, אני אלך. שאלתי אותה אם זה יהיה בסדר שלא אשאר עד הסוף והיא אמרה שברור שזה בסדר.

התחלנו את היום בצימר שבו היא ישנה עם אחותה הקטנה בלילה שלפני.
אני אספתי את הגדולה, קנינו במאפיה מפונפנת שהיא גם בית קפה מאפים , פשטידות ולחמים, קנינו בסופר ירקות וממרחים איכותיים, כלים חד פעמיים להגשה ונסענו לצימר.
היו לנו כמה דקות של התרגשות ושמחה לפני שהתחילו לזרום המאפרות שגם מעצבות תסרוקות, היו שתיים כאלה, אחת לאמצעית ולי, ואחת לגדולה ולקטנה. והיתה גם חברה של האמצעית שבאה כמלווה ולא הפסיקה להתרגש, לכרכר ולצייץ מסביב. הקטנה אירגנה מראש מוזיקה שתעשה שמח ותרים את מצב הרוח והאוירה אכן היתה שמחה אך לא לחוצה, לא מעט בזכות הכלה הרגועה שלא היה בה שמץ בריידזיליות. 

איכשהו, הזמן עובר במקומות ובאירועים האלה מאד מאד מהר.
פתאום חלפו ארבע שעות והצלמים הגיעו, התחילו לצלם את צילומי הלפני של הכלה המתארגנת וגם שלנו, ואז הגיע החתן.
הוא הודרך להשאר בחוץ, בתוך האוטו, עד שיגידו לו אחרת. שלושת החברים שלו שבאו איתו שמרו עליו.
אני לא התאפקתי והלכתי לחבק אותו ולראות כמה הוא יפה וחתיך ולבוש כמו, ובכן, חתן.
בנתיים האמצעית סיימה את האיפור והתיסורקת והיתה לבושה בשמלה היפיפיה שלה ונראתה מלאכית וענוגה.
החתן הודרך לעמוד בדשא עם הגב לצימר, והיא יצאה אליו ניגשה אליו והניחה יד על כתפו.
הוא הסתובב אליה ולא הצליח לעצור את דמעות ההתרגשות כשראה אותה. גם אנחנו לא. מזל שעוד לא הייתי מאופרת ויכולתי ליבב בנחת.
ראיתי כמה הוא נרגש ולכן כשנרגעו קצת הענינים, הכרחתי אותו לאכול פרוסת לחם מהלחמים שהבאנו, כי הבנתי שלא אכל מהבוקר כלום...רק אחרי שהכניס את הלחם לפה, הבין כמה היה רעב, אבל הבטיח לי שאחרי הצילומים המתוכננים, הם יגיעו לאולם ויאכלו לפני שכולם יגיעו.
הם הצטלמו ואנחנו הצטלמנו קצת ואז הם נסעו לצילומי החתן כלה שלהם ואנחנו התפנינו לסיים עם התסרוקות והאיפור, עם השמלות והכל, ובדיוק בשלב זה, בתזמון מושלם, הגיעו בני הזוג של הגדולה, עם הנכדות ושל הקטנה שהצטרף אליהם לנסיעה. הלבשנו את הקטנות , ארזנו את האוכל שנשאר והכנסו למקרר, שטפנו כלים ופינינו אשפה, אירגנו את הצימר שיהיה לזוג הצעיר נעים לחזור אליו בלילה, ונסענו לאולם, בדיוק בזמן לצילומי המשפחות.

מה אגיד לכם, חתונה במישור החוף היא דבר לח מאד. וכשאני אומרת מאד, אני מתכוונת למאד. ולא , המניפות לא עזרו במיוחד, וגם לא המאווררים בחוץ. אפילו המזגן באולם בקושי הצליח להתמודד.
אבל למי אכפת? הכל זרם חלק ורגוע.
החתן והכלה הסתובבו בקבלת הפנים ופגשו את כולם. האורחים שלי הגיעו בתזמון ובקצב מושלם, ככה שהיה לי זמן לדבר קצת עם כל אחד, להתחבק ולשמוח באמת שבאו.
כוכי ויוספה היו נהדרות מההתחלה ועד הסוף. כוכי היתה שושבינה ופיזרה פרחים לאורך השביל שעליו פסעה הכלה בכיוון החופה. היא נעה בין ביישנות לבין פתיחות ואומץ עם המוזמנים השונים, היתה מתוקה וכבשה לבבות.
יוספה היא חתיכת קרחניסטית, אף אחד לא נהנה כמוה מהריקודים ומלדחוף כיסאות באולם לפה ולשם, מבחינתה, היתה מוכנה להשאר עד הסוף, אם היו נותנים לה. וכוכי שאלה אותי, איפה הגמל שלך? הוא יבוא? הגמל שלך כבר בא?
עד שהוא בא ואז היא התביישה ממנו, כמובן.

הוא בא, התחבקנו חיבוק ארוך ארוך, אני חושבת שהוא התרגש מהחתונה לפחות כמוני אם לא יותר, וישב בשולחן עם כוח הצלה ועם המהנדס והדביקה שהוא מכיר, ככה שלא דאגתי לו. מידי פעם מצאתי רגע לגשת אליו ולהתחבק קצת.
אבל רוב הזמן רקדתי, או דיברתי עם אנשים, או התחבקתי או שמשכו אותי להצטלם...

בתחילת הערב נעלתי את הסנדלים הכסופות-מוזהבות. החלטתי שאנעל אותן לצילומים ולחופה ואחליף לסנדלים רגילות ונוחות ברגע שתיגמר החופה.
החופה עצמה היתה קצרה ולעניין, מרגשת ושמחה מאד, בתור אם הכלה החזקתי את הזר שלה ואחר כך גם את הכתובה. ואין לי שום זכרון מה עשיתי איתם אחר כך, למעשה יש לי חורים בזיכרון מחלקים שלמים של החתונה וזה לא ששתיתי או עישנתי, פשוט הייתי כל כך מרוכזת או כל כך מפוזרת, שכמו שנוהגים לפעמים ולא זוכרים את הדרך, ככה נעשו לי חורים של תיפקודים טכניים שכנראה עשיתי על אוטומט. הכתובה והפרחים אצל האמצעית, ככה שהאוטומט שלי עובד.

אחרי החופה התחלתי להרגיש את כפות הרגליים שלי והלכתי להחליף סנדלים, ואכן יש לי שפשופים בשתי הרגליים, עם כל הלב. אבל זה לא הפריע לי לרקוד ולשמוח וללכת ממקום למקום, לדבר עם אנשים, לחבק את הנכדות וליהנות מכל רגע.

אחרי אחת עשרה בלילה, האורחים שלי הלכו, מלבד הגמל וכוח הצלה. עוד קצת רקדתי ודיברתי והצטלמתי ושמחתי.
בחצות החלטתי שאפשר לסיים את הערב, כבר לא נשארו אנשים בגילי מלבד הגמל, כוח הצלה וההורים של החתן.
לקחתי את חפצי ויצאנו החוצה, לשבת קצת ולשתות קפה שחור לפני הנסיעה הביתה.
הגמל היה מודאג מזה שאני נוסעת הביתה לבד והתקומם קצת שלא אמרתי לו מראש שזאת התוכנית, אחרת היה מתכנן את סידורי הנסיעה ככה שיסע איתי או יסיע אותי.
הבטחתי לו שאשלח הודעה כשאגיע הביתה ויצאנו לדרך.

הגעתי הביתה גוועת מרעב ובאדרנלין שיא.
התקלחתי, אכלתי את יוגורט ונכנסתי למיטה, אבל כמובן שלא הצלחתי להרדם עד שלקחתי כדור שינה.
גם אז ישנתי ארבע שעות והתעוררתי מרוגשת כולי עדיין.

זו היתה חתונה חמודה וכיפית ביותר.
היו בסך הכל בערך 230 אורחים, כמעט כל משפחת החתן, תושבי הדרום, החליטו לא לבוא וקיצצו למרבה המזל את מספר המוזמנים ב50 איש. לי זה היה טוב, כי ההמונים קשים לי מאד. ובמינון כזה יכולתי לשרוד את הערב בקלות יחסית.

הכלה מאושרת, החתן בעננים וכולם אומרים שזו היתה אחת החתונות השמחות שהיו בה.
אומרים גם שהאוכל היה טוב, את זה אני יודעת מהטעימות. האוכל היה מעולה ובחרנו את המנות הכי שוות. אבל בחתונה עצמה לא הצלחתי להגיע לאוכל.
איזה מזל שזה מאחורינו ושעבר בצורה מוצלחת כל כך.
איזה מזל שבימים המטורפים שבהם אנחנו נמצאים לא התבטלה החתונה.
איזה מזל? מזל טוב.

כוכי השושבינה המתוקה אוחזת בזר ובמניפה