וזה מרגיז.
עד עכשיו הקורונה כמעט שלא השפיעה עלי.
כלומר, המשכתי לעבוד בעבודתי החיונית, נסעתי לי לעבודה וחזרה.
היתה תקופה ארוכה שלא נפגשתי עם הבנות שלי ולא חגגנו חגים יחד.... אז בעצם היא כן השפיעה עלי. הדחקתי כנראה. אבל עדיין הצלחתי לשמור על רוב מרכיבי החיים שלי ללא שינוי, יצאתי להליכות, לא יצאתי לחל"ת, לא נפגעתי כלכלית.
ועכשיו הסגר מאיים לפגוע בחופש שתכננתי לקחת באילת עם הגמל.
נכון שרק היינו, אבל זה היה לפני הניתוח של הקטנה, ועכשיו כשאנחנו אחריו והיא בבית ואני מרגישה קצת מרוטה, ממש מתאים לי לצאת לחופש בעוד שלושה שבועות כשהיא תחזור להיות יותר עצמאית.
רק שהסגר מאיים להתמשך מעבר לשבועיים ואם יתמשך עוד שבוע, יפול לי על החופש המתוכנן. וזה מבאס אותי אנושות.
הניתוח של הקטנה עבר בשלום.
לא חשבתי עליו כמעט לפני, הדחקתי קשות והשתדלתי לחיות את הכאן ועכשיו.
כמובן שהכנתי כל מה שהיה צריך להיות מוכן לקראת הניתוח, מבחינת ציוד/מכשור רפואי כמו קביים וכסא גלגלים שתוכל להתנייד בבית אחרי הניתוח, ארגנתי מיטה לחדר האורחים, במקום המיטה וחצי השבורה חלקית שהיתה שם ודאגתי למזרן למיטה, המזרן הישן שלי (לכן כל כך דחק לי נושא המזרן) אבל כשלא הייתי צריכה, לא חשבתי עליו.
כל זה החזיק מצויין עד ליום שלפני, או יותר נכון ללילה. לא ישנתי טוב, בכלל לא ולא עזר כלום.
ישנתי שינה טרופה, חלמתי חלומות מפחידים והתעוררתי סופית מוקדם לפנות בוקר ולא יכולתי להרדם שוב.
כיוון שידעתי שאחר הצהריים אני צריכה לקחת את הקטנה לאשפוז טרום הניתוח, החלטתי לוותר על הליכה ובמקומה לשכב במיטה ולנמנם קצת, לאגור כוחות
כנראה שהצלחתי לישון קצת, כי כשקמתי התבהרו לי הדברים בראש.
פתאום נפל לי האסימון, אמרתי לקטנה שבאה הביתה לקראת הנסיעה לבית החולים, זה יהיה ניתוח קל בהרבה. הם לא צריכים לחתוך את העצם, רק להרחיב קצת את מה שעשו בניתוח הקודם, כלומר, יחסך ממך הכאב הכי משמעותי, את תראי.
ואכן, אחרי היממה הראשונה, שבה הקטנה התקשתה כרגיל להתאושש מההרדמה, והקיאה בלי הרף, הופתענו לגלות שלא כואב לה עד כדי משככי כאבים נרקוטיים כמו בפעם הקודמת. למעשה היא הרגישה כל כך טוב, שהשתחררנו יום אחרי הניתוח, להפתעת המנתח ולהפתעתנו שלנו.
מאז היא הולכת ומשתפרת וכמעט לא חווה אי נוחות. חוץ מהגבס ואיסור הדריכה המעיקים. אבל אפילו לעטוף את הרגל בניילון לפני מקלחת היא עוטפת בעצמה ולא נעזרת בי כמו בניתוחים קודמים.
עכשיו רק צריך לקוות שהניתוח יצליח והעצם תתאחה כמו שצריך. טפו טפו טפו, חמסה חמסה, מלח מים וכל מה שנדרש.
ועכשיו שבוע וחצי אחרי, אני די שמחה שלא כיליתי כוחות נפש בדאגות למה יהיה, כי בסופו של דבר, היה פחות נורא מכפי שחששתי. ועדיין לא הייתי רוצה לחזור על זה. הספיקו הארבע פעמים שכבר היו. די חלאס.
וכיוון שראיתי שההתאוששות טובה ושהשחיקה הנשפית שלי דורשת התרעננות, הצעתי לגמל נסיעה נוספת לאילת.
הוא קפץ מיד על ההצעה ואני הזמנתי לנו חדר במלון שבו היינו פעם אחרונה, כי כל כך נהנינו ממנו והמחיר שהצלחתי למצוא נמוך מאד בכל קנה מידה.
ואז כמובן הוגיעו על סגר, שאם ימשך שבועיים, לא יעלה לי על הנסיעה המתוכננת, אבל אם יוארך, נאלץ לדחות את החופש. וזה מרגיז.
ממש ממש בא לי חופש של רגיעה וחוסר מעש, עם איזו צלילה או שתיים, ברגוע.
הגיע הזמן שמרפי יפנה רגע את המבט הצידה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה