מצחיק כמה שאני מחבבת את העיר אילת עכשיו, עיר שלא סבלתי עד שהתחלתי לצלול...
עדיין מעל פני המים היא פחות מוצאת חן בעיני, אבל מתחתם, וואו!
סגרנו על הנסיעה לאחר שחזרתי מארוחת הבוקר עם יוגה ואחותה.
הגמל חיפש בנתיים מלון זול ומצא בסופו של דבר וילה שבה היה לנו חדר פרטי עם מקלחת ושירותים.
המטבח היה משותף, אבל ממילא לא ממש נזקקנו לו.
קצת נרתענו בהתחלה מלחפש דיור במקום כמו הוילה הזו,אף פעם אי אפשר לדעת איזה תנאים נקבל באמת והתמונות לא אומרות כלום.טוב שיש היום אופציה לחוות דעת של התיירים שמתארחים במקומות הללו, בשקלול שלהן, הן די אמינות. אבל בסופו של דבר עם התקצרות הזמן והעובדה שאיד אל אדחא חירב לנו את המחירים המעולים והזמינות של הרגע האחרון שהיו בשבועיים האחרונים, לא היתה ברירה.
ואנחנו לא מצטערים על זה. הוילה מצאה חן בעיננו מאד. לא הרגשנו או שמענו כמעט את הדיירים הנוספים, היתה לנו תחושת פרטיות מלאה והיה לנו נוח ונעים, למרות שיכול להיות שחלק מזה נובע מהעובדה שאנחנו לא מפונקים והסטנדרטים שלנו לא בשמיים ואנחנו מסתדרים עם מה שיש ומוצאים את הטוב במה שיש.
הגמל הודיע לי שהוא בא לאסוף אותי מהבית, למרות מחאותיי, והסביר לי שזה לא לוויכוח, וזה שווה לו על פני ההמתנה שאגיע הביתה אחרי שנפרד בבית שלו, ביום שחוזרים. לא התווכחתי.
ואכן הוא בא, הגיע לא מוקדם מידי בבוקר ונסענו לנו לאילת דרך כביש 90, נסיעה נוחה מאד. שחסכה לנו את הפקקים של איזור המרכז.
בהתחלה חשבנו שנלך קודם כל לוילה, נתמקם ואז נלך לצלול, אבל לא התחשק לנו להתעכב ומיהרנו למועדון הצלילה ולמים. גם רצינו להספיק עוד צלילה אחת באותו היום, אז שיהיה זמן להתאושש.
בצלילה הזו לסט"יל ראינו מורנה אחת חצי מציצה מחור בסיפון, בגוונים של זהב, מדהימים. לא היתה לנו מצלמה כי מיהרנו למים ושכחנו אותה באוטו. אבל היא נראתה דומה לזו:
ראינו גם אבנון ענק שנח על הסיפון ורק העיניים שלו זזו, יפיפה. קצת מפחיד, אבל מי אמר שמפחיד לא יכול להיות יפה?
ודגים לרוב במגוון גדלים וצבעים. היו סגולים זוהרים קטנטנים ששבו את עיני ואת ליבי וכמו תמיד, עננים של דגים בתורן של הסט"יל, וזהרון בינוני שארב להם בשולי הלהקה. זה תמיד מראה מרהיב ומיוחד.
המסיכה החדשה שלי הוכיחה את עצמה נהדר, ראיתי איתה מעולה והטיפול המקדים מנע אדים, ככה שהיה מעולה ושווה ביותר.
ביציאה מהמים הרגשתי שהגב כואב לי, חיכיתי שיעבור, אבל זה לא עבר, רק הלך והחמיר.
נסענו לוילה ,ניסיתי לנוח, זה לא ממש עזר, וכשהלכנו לאכול לפנות ערב כבר לא יכולתי לשאת את התיק הרגיל שלי והגמל היה צריך לקחת אותו בשבילי. זה כמובן הדאיג אותו מאד, לא טוב לו כשכואב לי.
טוב שנערכתי מראש והבאתי מלא כדורים נגד כאבים מכל סוג, ולקחתי ארקוקסיה אחרי האוכל. כי אם יש זמן לתותחים, זה היה הזמן.
קיוויתי והתפללתי שהיא תעזור ושלא יהרס לנו כל הטיול והתכנונים.
היתה לנו תוכנית לצלול צלילת לילה, אבל לאחר שחלפו השעות והכאב לא נעלם, נאלצנו לבטל אותה. נשארנו לנוח בחדר, לקחתי כדור רוקסט פלוס בתקווה שאקום בבוקר במצב טוב יותר. הגמל התלבט והתחבט מה לעשות והיה קרוע בין הדאגה לי לבין הרצון לממש את התוכניות.
למחרת היום היה מתוכנן לנו יום הפלגה וצלילות בסיני ולא רציתי לוותר על זה. החלטנו שנסע לסיני בכל מקרה ושאם יכאב לי הגב, לא אצלול, ורק אהנה מהפלגה והגמל לפחות ירוויח את הצלילות האלו.
בבוקר קמתי עם הקלה משמעותית בכאב הגב ובתחושה שלפחות צלילה אחת אני יכולה לצלול מתוך השתיים המתוכננות ליום ההפלגה.
אחרי שאכלנו משהו לקחתי כדור רוקסט פלוס נוסף לחיזוק הסיכויים ויצאנו למועדון הצלילה.
משם הוסענו למעבר הגבול, עברנו בקלות ובמהירות יחסית והלכנו ברגל למועדון הצלילה במלון הצמוד לגבול.
משם כבר נכנסנו לזמן מצריים, לשלווה של סיני ולהנאה הרגועה ממה שהחיים, והיום הזה בפרט מזמנים לנו.
איתנו עלו לסירה עוד כמה משפחות ישראליות עם ילדים, משפחה אחת מכפר קאסם וקורסיסטים שלומדים צלילה במועדון.
חילקו אותנו לקבוצת צוללים: הגמל, אני ועוד שלושה, פלוס מדריך. קבוצת קורסיסטים וקבוצת שנורקלים.
המשפחה מכפר קאסם שהקסימה אותי במיוחד, היתה משפחה שלמדה כולה צלילה יחד, אבא, אמא ושני ילדים שנראו לי צעירים למדי, אבל התנהגו בצורה בוגרת ומקסימה. ואהבתי מאד את העובדה שגם האמא צללה אתם עטופה כולה בבגדים צנועים וכיסוי ראש מתאימים לצלילה.
הפלגנו לאתר הראשון , עברנו תדריך קצר וקפצנו למים.
הפעם הראשונה שלי לקפוץ למים בצעד קדימה במקום גלגול אחורה.
האתר עמוס האלמוגים והדגים היה יפיפה, השמש האירה מים צלולים בצורה שלא תאמן והצלילה היתה נינוחה ונעימה.
אמנם צללנו בקבוצה, אבל הגמל ואני השתרכנו מאחור ובגלל הצלילות של המים ראינו נהדר ולא היינו צריכים להיצמד לקבוצה בצורה הדוקה.
ביציאה מהמים הורדתי את המאזן הכבד לפני היציאה ונמנעתי מלהרים אותו או להתכופף אליו, על מנת לשפר את הסיכוי שאוכל לצלול שוב. לשמחתי הכדור שלקחתי בבוקר הוכיח את עצמו והרגשתי אפילו טוב יותר ממה שהרגשתי בבוקר.
לכן החלטתי שאני צוללת גם בפעם השניה.
כשהגענו לאתר השני,שוב קפצתי למים והפעם ממש הפנמתי את הקפיצה ונהניתי ממנה אפילו יותר.
הפעם צללנו לאיזה חור שאמור היה להיות כחול, אבל היה עכור ובעיקר קפוא. הטמפרטורה ירדה בו מ28-29 של הצלילה הקודמת ל18-19 מעלות, הראות היתה די גרועה ושמחתי לצאת ממנו אחרי סיבוב בתוכו.
משם המשכנו הלאה. הפעם באיזור שבו היו פחות אלמוגים ופחות דגה.
אנחנו עדיין השתרכנו מאחור בקצב שלנו, כשפתע הגמל קלט את המדריך ממהר ועושה תנועות מקדימה.
מסתבר שהוא הקיף והפחיד צב ים ענק שנבהל והתחיל לשחות לכיווננו.
לראות צב ים זה חלום שאני מחזיקה כבר שנתיים ועד היום לא הזדמן לי.
והנה, לכבוד יום ההולדת שלי, ראיתי צב ים ענק, יפיפה, מלווה בשני דגים נקאים בגחונו שוחה בתנועות הקלילות והמלכותיות שיש לצב מתחת למים.
כל כך התרגשתי שצחקתי ורקדתי מתחת למים. (המדריך אחר כך אמר לי שהתפלל לאללה שישלח לנו צב ים, אחרי ששמע ממני כמה אני רוצה לראות אחד).
אין לנו צילומים של הצב, כי המצלמה שעל המסכה של הגמל זזה והיתה מכוונת ככה שצילמה בעיקר את כפות הידיים שלו, אולי לא רואים צב, אבל רואים מאד יפה איך עושים סימן של צב מתחת למים... :)
בסיום הצלילה עלינו לסירה, והצוות הגיש ארוחת צהריים נוסח יאכטות בסיני, כלומר, אורז, תפוחי אדמה, פסטה, עוף, פיתות, חצילים מטוגנים וסלט ירקות.
רוב האוכל לא היה לי טעים ואת החלק הלא מבושל שבו לא רציתי לטעום מחשש קלקול קיבה, אז אכלתי אורז וחצילים מטוגנים, בדיוק מספיק בשביל לשבוע.
הילדים שהיו על הסירה היו ממש מרוצים מהאוכל :)
בעצירה האחרונה היה אפשר לצלול שוב תוספת תשלום, או לעשות שנורקל ללא תשלום, אבל לי זה הספיק, אז נשארתי על הסירה ודיברתי עם חלק מהמפליגים האחרים ומדריך הצלילה. שאמר שלא ראה הרבה זוגות שצוללים בתקשורת וקרבה כמו הגמל וכמוני, וכששאלתי אותו כמה צלילות הוא חושב שיש לי, הוא אמר שבטח מאתיים. אז אפשר להבין שהזמן עבר עלי בנעימים ממש :)
אחרי שאחרוני המשנרקלים חזרו ליאכטה, הפלגנו חזרה למעגן, נפרדנו לשלום ופנינו למעבר הגבול.
שם נתקלנו במציאות של סיום חג איד אל אדחא וחזרה של מאות חוגגים מסיני לארץ.
עמדנו שעתיים בשמש הקופחת בתורים אין סופיים במעבר הגבול טאבה.
לי היה חם, אבל לגמל היה גם חם וגם כבד. הוא לא הסכים שאסחוב שום דבר ולקח את ציוד הצלילה שלי ושלו, את שני תיקי הענק הכבדים בטירוף, בעצמו.
בסופו של דבר נחלצנו משם ונסענו לוילה שלנו.
התקלחנו ונחנו עד לארוחת הערב שאותה החלטנו לאכול במלון, במזגן ובנוחות, במקום להסתובב ולחפש מקום נוח בעיר המפוצצת מאנשים. עשינו סיבוב , לקחנו אוכל טייק אווי וחזרנו לאכול בפיקניק במיטה כמו חורנים, או במילים אחרות, כמו שאחנו אוהבים.
הגמל נרדם מוקדם וישן כל הלילה. אני התהפכתי מצד לצד ולא מצאתי לי מקום.
ישנתי מעט מאד שעות וקמתי עייפה.
אבל העייפות עברה לי אחרי שהגמל הכין לי קפה במכונת הקפה שהביא לנסיעה. התחלנו להתארגן לחזרה, לסדר ולארוז את הדברים. הלכתי לזרוק את הפח ושוחחתי קצת עם התיירים האיטלקים, שני גברים, שחלקנו איתנו את הוילה והיו צריכים קצת תקווה בחיים אחרי החום המטורף של אילת. הבטחתי להם שהיעד הבא שלהם - ירושליים , יהיה קריר יותר.
אחר כך עשינו כמה קניות הכרחיות למבקרים באילת עבור בני משפחה של הגמל והלכנו לאכול ארוחת בוקר בבית קפה.
ומשם - הביתה.
כל הדרך ליווה אותנו מצעד העשור של שנות השמונים בגלגל"צ , ועם כזה רקע נהדר, הנסיעה עברה במהירות מדהימה השעות נמסו וחלפו בשירה ודיבורים.
הגעתי הביתה בדיוק בזמן להאכיל את הכלבים הנרגשים, שכמעט התעלפו מרוב שמחה על שחזרתי הביתה.
הגמל עשה מקלחת התרעננות, שתה קפה והמשיך לביתו שלו, עם המשך שירי המצעד מלווים אותו.
שנינו הסכמנו שזו היתה נסיעה נהדרת ומוצלחת מאד ושהדרך הביתה היתה המהירה ומהנה שהיתה לנו אי פעם.
אז אני יכולה לסכם את שבוע יום ההולדת כמוצלח ביותר. כזה שעלה על כל הציפיות.
ולהתחיל לתכנן את הנסיעה הבאה.
עדיין מעל פני המים היא פחות מוצאת חן בעיני, אבל מתחתם, וואו!
סגרנו על הנסיעה לאחר שחזרתי מארוחת הבוקר עם יוגה ואחותה.
הגמל חיפש בנתיים מלון זול ומצא בסופו של דבר וילה שבה היה לנו חדר פרטי עם מקלחת ושירותים.
המטבח היה משותף, אבל ממילא לא ממש נזקקנו לו.
קצת נרתענו בהתחלה מלחפש דיור במקום כמו הוילה הזו,אף פעם אי אפשר לדעת איזה תנאים נקבל באמת והתמונות לא אומרות כלום.טוב שיש היום אופציה לחוות דעת של התיירים שמתארחים במקומות הללו, בשקלול שלהן, הן די אמינות. אבל בסופו של דבר עם התקצרות הזמן והעובדה שאיד אל אדחא חירב לנו את המחירים המעולים והזמינות של הרגע האחרון שהיו בשבועיים האחרונים, לא היתה ברירה.
ואנחנו לא מצטערים על זה. הוילה מצאה חן בעיננו מאד. לא הרגשנו או שמענו כמעט את הדיירים הנוספים, היתה לנו תחושת פרטיות מלאה והיה לנו נוח ונעים, למרות שיכול להיות שחלק מזה נובע מהעובדה שאנחנו לא מפונקים והסטנדרטים שלנו לא בשמיים ואנחנו מסתדרים עם מה שיש ומוצאים את הטוב במה שיש.
הגמל הודיע לי שהוא בא לאסוף אותי מהבית, למרות מחאותיי, והסביר לי שזה לא לוויכוח, וזה שווה לו על פני ההמתנה שאגיע הביתה אחרי שנפרד בבית שלו, ביום שחוזרים. לא התווכחתי.
ואכן הוא בא, הגיע לא מוקדם מידי בבוקר ונסענו לנו לאילת דרך כביש 90, נסיעה נוחה מאד. שחסכה לנו את הפקקים של איזור המרכז.
בהתחלה חשבנו שנלך קודם כל לוילה, נתמקם ואז נלך לצלול, אבל לא התחשק לנו להתעכב ומיהרנו למועדון הצלילה ולמים. גם רצינו להספיק עוד צלילה אחת באותו היום, אז שיהיה זמן להתאושש.
בצלילה הזו לסט"יל ראינו מורנה אחת חצי מציצה מחור בסיפון, בגוונים של זהב, מדהימים. לא היתה לנו מצלמה כי מיהרנו למים ושכחנו אותה באוטו. אבל היא נראתה דומה לזו:
ראינו גם אבנון ענק שנח על הסיפון ורק העיניים שלו זזו, יפיפה. קצת מפחיד, אבל מי אמר שמפחיד לא יכול להיות יפה?
ודגים לרוב במגוון גדלים וצבעים. היו סגולים זוהרים קטנטנים ששבו את עיני ואת ליבי וכמו תמיד, עננים של דגים בתורן של הסט"יל, וזהרון בינוני שארב להם בשולי הלהקה. זה תמיד מראה מרהיב ומיוחד.
המסיכה החדשה שלי הוכיחה את עצמה נהדר, ראיתי איתה מעולה והטיפול המקדים מנע אדים, ככה שהיה מעולה ושווה ביותר.
ביציאה מהמים הרגשתי שהגב כואב לי, חיכיתי שיעבור, אבל זה לא עבר, רק הלך והחמיר.
נסענו לוילה ,ניסיתי לנוח, זה לא ממש עזר, וכשהלכנו לאכול לפנות ערב כבר לא יכולתי לשאת את התיק הרגיל שלי והגמל היה צריך לקחת אותו בשבילי. זה כמובן הדאיג אותו מאד, לא טוב לו כשכואב לי.
טוב שנערכתי מראש והבאתי מלא כדורים נגד כאבים מכל סוג, ולקחתי ארקוקסיה אחרי האוכל. כי אם יש זמן לתותחים, זה היה הזמן.
קיוויתי והתפללתי שהיא תעזור ושלא יהרס לנו כל הטיול והתכנונים.
היתה לנו תוכנית לצלול צלילת לילה, אבל לאחר שחלפו השעות והכאב לא נעלם, נאלצנו לבטל אותה. נשארנו לנוח בחדר, לקחתי כדור רוקסט פלוס בתקווה שאקום בבוקר במצב טוב יותר. הגמל התלבט והתחבט מה לעשות והיה קרוע בין הדאגה לי לבין הרצון לממש את התוכניות.
למחרת היום היה מתוכנן לנו יום הפלגה וצלילות בסיני ולא רציתי לוותר על זה. החלטנו שנסע לסיני בכל מקרה ושאם יכאב לי הגב, לא אצלול, ורק אהנה מהפלגה והגמל לפחות ירוויח את הצלילות האלו.
בבוקר קמתי עם הקלה משמעותית בכאב הגב ובתחושה שלפחות צלילה אחת אני יכולה לצלול מתוך השתיים המתוכננות ליום ההפלגה.
אחרי שאכלנו משהו לקחתי כדור רוקסט פלוס נוסף לחיזוק הסיכויים ויצאנו למועדון הצלילה.
משם הוסענו למעבר הגבול, עברנו בקלות ובמהירות יחסית והלכנו ברגל למועדון הצלילה במלון הצמוד לגבול.
משם כבר נכנסנו לזמן מצריים, לשלווה של סיני ולהנאה הרגועה ממה שהחיים, והיום הזה בפרט מזמנים לנו.
איתנו עלו לסירה עוד כמה משפחות ישראליות עם ילדים, משפחה אחת מכפר קאסם וקורסיסטים שלומדים צלילה במועדון.
חילקו אותנו לקבוצת צוללים: הגמל, אני ועוד שלושה, פלוס מדריך. קבוצת קורסיסטים וקבוצת שנורקלים.
המשפחה מכפר קאסם שהקסימה אותי במיוחד, היתה משפחה שלמדה כולה צלילה יחד, אבא, אמא ושני ילדים שנראו לי צעירים למדי, אבל התנהגו בצורה בוגרת ומקסימה. ואהבתי מאד את העובדה שגם האמא צללה אתם עטופה כולה בבגדים צנועים וכיסוי ראש מתאימים לצלילה.
הפלגנו לאתר הראשון , עברנו תדריך קצר וקפצנו למים.
הפעם הראשונה שלי לקפוץ למים בצעד קדימה במקום גלגול אחורה.
 |
| אילוסטרציה |
האתר עמוס האלמוגים והדגים היה יפיפה, השמש האירה מים צלולים בצורה שלא תאמן והצלילה היתה נינוחה ונעימה.
אמנם צללנו בקבוצה, אבל הגמל ואני השתרכנו מאחור ובגלל הצלילות של המים ראינו נהדר ולא היינו צריכים להיצמד לקבוצה בצורה הדוקה.
ביציאה מהמים הורדתי את המאזן הכבד לפני היציאה ונמנעתי מלהרים אותו או להתכופף אליו, על מנת לשפר את הסיכוי שאוכל לצלול שוב. לשמחתי הכדור שלקחתי בבוקר הוכיח את עצמו והרגשתי אפילו טוב יותר ממה שהרגשתי בבוקר.
לכן החלטתי שאני צוללת גם בפעם השניה.
כשהגענו לאתר השני,שוב קפצתי למים והפעם ממש הפנמתי את הקפיצה ונהניתי ממנה אפילו יותר.
הפעם צללנו לאיזה חור שאמור היה להיות כחול, אבל היה עכור ובעיקר קפוא. הטמפרטורה ירדה בו מ28-29 של הצלילה הקודמת ל18-19 מעלות, הראות היתה די גרועה ושמחתי לצאת ממנו אחרי סיבוב בתוכו.
משם המשכנו הלאה. הפעם באיזור שבו היו פחות אלמוגים ופחות דגה.
אנחנו עדיין השתרכנו מאחור בקצב שלנו, כשפתע הגמל קלט את המדריך ממהר ועושה תנועות מקדימה.
מסתבר שהוא הקיף והפחיד צב ים ענק שנבהל והתחיל לשחות לכיווננו.
לראות צב ים זה חלום שאני מחזיקה כבר שנתיים ועד היום לא הזדמן לי.
והנה, לכבוד יום ההולדת שלי, ראיתי צב ים ענק, יפיפה, מלווה בשני דגים נקאים בגחונו שוחה בתנועות הקלילות והמלכותיות שיש לצב מתחת למים.
כל כך התרגשתי שצחקתי ורקדתי מתחת למים. (המדריך אחר כך אמר לי שהתפלל לאללה שישלח לנו צב ים, אחרי ששמע ממני כמה אני רוצה לראות אחד).
אין לנו צילומים של הצב, כי המצלמה שעל המסכה של הגמל זזה והיתה מכוונת ככה שצילמה בעיקר את כפות הידיים שלו, אולי לא רואים צב, אבל רואים מאד יפה איך עושים סימן של צב מתחת למים... :)
בסיום הצלילה עלינו לסירה, והצוות הגיש ארוחת צהריים נוסח יאכטות בסיני, כלומר, אורז, תפוחי אדמה, פסטה, עוף, פיתות, חצילים מטוגנים וסלט ירקות.
רוב האוכל לא היה לי טעים ואת החלק הלא מבושל שבו לא רציתי לטעום מחשש קלקול קיבה, אז אכלתי אורז וחצילים מטוגנים, בדיוק מספיק בשביל לשבוע.
הילדים שהיו על הסירה היו ממש מרוצים מהאוכל :)
בעצירה האחרונה היה אפשר לצלול שוב תוספת תשלום, או לעשות שנורקל ללא תשלום, אבל לי זה הספיק, אז נשארתי על הסירה ודיברתי עם חלק מהמפליגים האחרים ומדריך הצלילה. שאמר שלא ראה הרבה זוגות שצוללים בתקשורת וקרבה כמו הגמל וכמוני, וכששאלתי אותו כמה צלילות הוא חושב שיש לי, הוא אמר שבטח מאתיים. אז אפשר להבין שהזמן עבר עלי בנעימים ממש :)
אחרי שאחרוני המשנרקלים חזרו ליאכטה, הפלגנו חזרה למעגן, נפרדנו לשלום ופנינו למעבר הגבול.
שם נתקלנו במציאות של סיום חג איד אל אדחא וחזרה של מאות חוגגים מסיני לארץ.
עמדנו שעתיים בשמש הקופחת בתורים אין סופיים במעבר הגבול טאבה.
לי היה חם, אבל לגמל היה גם חם וגם כבד. הוא לא הסכים שאסחוב שום דבר ולקח את ציוד הצלילה שלי ושלו, את שני תיקי הענק הכבדים בטירוף, בעצמו.
בסופו של דבר נחלצנו משם ונסענו לוילה שלנו.
התקלחנו ונחנו עד לארוחת הערב שאותה החלטנו לאכול במלון, במזגן ובנוחות, במקום להסתובב ולחפש מקום נוח בעיר המפוצצת מאנשים. עשינו סיבוב , לקחנו אוכל טייק אווי וחזרנו לאכול בפיקניק במיטה כמו חורנים, או במילים אחרות, כמו שאחנו אוהבים.
הגמל נרדם מוקדם וישן כל הלילה. אני התהפכתי מצד לצד ולא מצאתי לי מקום.
ישנתי מעט מאד שעות וקמתי עייפה.
אבל העייפות עברה לי אחרי שהגמל הכין לי קפה במכונת הקפה שהביא לנסיעה. התחלנו להתארגן לחזרה, לסדר ולארוז את הדברים. הלכתי לזרוק את הפח ושוחחתי קצת עם התיירים האיטלקים, שני גברים, שחלקנו איתנו את הוילה והיו צריכים קצת תקווה בחיים אחרי החום המטורף של אילת. הבטחתי להם שהיעד הבא שלהם - ירושליים , יהיה קריר יותר.
אחר כך עשינו כמה קניות הכרחיות למבקרים באילת עבור בני משפחה של הגמל והלכנו לאכול ארוחת בוקר בבית קפה.
ומשם - הביתה.
כל הדרך ליווה אותנו מצעד העשור של שנות השמונים בגלגל"צ , ועם כזה רקע נהדר, הנסיעה עברה במהירות מדהימה השעות נמסו וחלפו בשירה ודיבורים.
הגעתי הביתה בדיוק בזמן להאכיל את הכלבים הנרגשים, שכמעט התעלפו מרוב שמחה על שחזרתי הביתה.
הגמל עשה מקלחת התרעננות, שתה קפה והמשיך לביתו שלו, עם המשך שירי המצעד מלווים אותו.
שנינו הסכמנו שזו היתה נסיעה נהדרת ומוצלחת מאד ושהדרך הביתה היתה המהירה ומהנה שהיתה לנו אי פעם.
אז אני יכולה לסכם את שבוע יום ההולדת כמוצלח ביותר. כזה שעלה על כל הציפיות.
ולהתחיל לתכנן את הנסיעה הבאה.
