אתמול בהליכה ראיתי תן.
זו הפעם הראשונה שיוצא לי לראות תן מאז התפרצות הכלבת המפחידה.
הלכתי עם כוח הצלה ודיברנו על משהו.
אנחנו מדברות כל הדרך, שזה ממש יפה, כי אנחנו הולכות מהר ולא תמיד האוויר לנשימה נמצא בהישג יד (או הישג ריאות בעצם) אבל הפעמים היחידות שבהן אנחנו עוצרות מדיבור הן רק כשאנחנו עולות עליה קשה במיוחד ופשוט אי אפשר.
אתמול לא הלכנו בעליה, אני דיברתי וכוח הצלה קטעה אותי ואמרה
- תראי איזה יופי והחוותה לכיוון תן שחצה את הנתיב שלנו שלושים מטרים לפנינו.
בעצם זה לא יפה, היא אמרה זה מפחיד. כי זה אחר הצהריים ויש שמש ואור מלא והוא לבד, תן לבד זה אף פעם לא טוב.
-זה כן יפה, אמרתי לה, אבל זה מפחיד, אמנם שמש ואור יום והוא לבד, אבל הוא ממהר ורץ קדימה, כך שגם אם הוא חולה, הוא לא מסוכן לנו כרגע. וסביר להניח שהוא חולה. אולי בשלב מוקדם של המחלה, ההתנהגות שלו אמנם לא אופיינית. אבל הוא רץ קדימה, הוא לא מהווה סיכון כרגע.
המשכנו ללכת, היא מסתכלת אחורה כל כמה שניות לראות שהתן לא בעקבותינו, ואני בלי להביט אפילו פעם אחת.
-את מפחדת? שאלתי אותה.
-אני דרוכה, היא ענתה.
-יש לנו מקלות ואנחנו שתיים, הזכרתי לה.
-יש לי גז פלפל, היא שלפה מהכיס הפתעה.
עם כל החורף שנחת עלינו פתאום, הסערות והקור, אין מה לדבר על צלילות, וכמו שחזיתי, אנחנו כבר לא ממש נפגשים, הגמל ואני.
לא אצלי , לא אצלו, לא בכלל.
הוא אמנם כתב לי הודעה לפני שבוע, איזה סימן חיים, אבל מייד גם כתב שהוא עייף וגמור ושבעוד שבועיים תהיה קצת הקלה מבחינת העומס בעבודה. וכמה שהוא עייף וגמור ואין לו כוח וכל הגוף כואב לו.
או במילים אחרות (כמו שאני קוראת אותן) אל תצפי להפגש ואל תציעי.
אז אני לא מצפה להפגש ולא מציעה.
ולא יוזמת. הספיק לי להתקל בסירוב בפעמיים האחרונות שניסיתי ליזום משהו מעבר לצלילה. (כן פעמיים, כי אני נותנת אמון, מלאת תקווה ואולי פשוט לא מבינה רמזים).
הזמנתי לו ארנק מעלי אקספרס, ארנק לכאלה שלא אוהבים ארנקים.
ארנק שהוא מינימום ארנק ומקסימום מחזיק כרטיסי אשראי ושטרות.
החלטתי להזמין לו אחד כזה, אחרי שראיתי איך נופלת לו חבילה של כרטיסי אשראי מהכיס, כשניסה להוציא ממנו משהו במועדון הצלילה.
למה אתה לא הולך עם ארנק? שאלתי אותו והרמתי שני כרטיסים שהתפזרו ונפלו מתחת לשולחן.
לא נוח לי, הוא אמר.
ולהרים מהרצפה זה נוח? תהיתי. אני אחפש לך משהו נוח, אמרתי. וחשבתי על הארנק שראיתי אצל המהנדס, שנראה מטופש וסתמי כל כך, שרק בחורים יכולים לחשוב שהוא הברקה. ואכן המהנדס שהוא בחור נבון לכל הדעות התייחס אליו כאל הברקת המאה.
הוא הסכים לאחר שווידא שזה לא יקר ולא אוציא עליו הרבה כסף.
הזמנתי, והארנק הגיע, ואז שאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות עם הארנק הזה.
להסתובב איתו בתיק עד שתנוח הרוח על הגמל והוא יחליט להפגש? (מינימום שבועיים, סביר להניח שיותר, הרבה יותר) והתשובה היתה שזה סתם יעצבן אותי ויזכיר לי שהוא נמנע מלהפגש.
אז שלחתי לו את הארנק בדואר. הוא יקבל אותו בשבוע הבא. אני תוהה איך הוא יגיב.
מה שכן, לא קשה לי בלעדיו כמו שהיה קשה לי פעם. התקופה הארוכה שבה לא היינו בקשר בכלל לימדה אותי להסתדר מעולה בלעדיו. למעשה אני יכולה לשקוע בקלות בתקופה כזו שוב. יותר קל להתמודד עם תחושת הדחיה ככה.
אולי זה רעיון לא רע, להיות איתו בקשר רק בקיץ, בצלילות.
זה בטח יחסוך לי את מפח הנפש בלגלות כל פעם מחדש, שהוא לא רוצה להפגש מעבר לזה.
כוח הצלה רוצה לצאת גם היום להליכה, אין כמו הליכה כדי לפרק רגשות שליליים ולהזיע החוצה כעס. אולי אפילו נראה תן עוד פעם. ואולי אפילו אזכור שצריך לפחד מהם, אחרי הכל הרגו תן עם כלבת מאה מטרים מהבית שלי לפני כמה שבועות.
ורקפת כדי לשמוח.
זו הפעם הראשונה שיוצא לי לראות תן מאז התפרצות הכלבת המפחידה.
הלכתי עם כוח הצלה ודיברנו על משהו.
אנחנו מדברות כל הדרך, שזה ממש יפה, כי אנחנו הולכות מהר ולא תמיד האוויר לנשימה נמצא בהישג יד (או הישג ריאות בעצם) אבל הפעמים היחידות שבהן אנחנו עוצרות מדיבור הן רק כשאנחנו עולות עליה קשה במיוחד ופשוט אי אפשר.
אתמול לא הלכנו בעליה, אני דיברתי וכוח הצלה קטעה אותי ואמרה
- תראי איזה יופי והחוותה לכיוון תן שחצה את הנתיב שלנו שלושים מטרים לפנינו.
בעצם זה לא יפה, היא אמרה זה מפחיד. כי זה אחר הצהריים ויש שמש ואור מלא והוא לבד, תן לבד זה אף פעם לא טוב.
-זה כן יפה, אמרתי לה, אבל זה מפחיד, אמנם שמש ואור יום והוא לבד, אבל הוא ממהר ורץ קדימה, כך שגם אם הוא חולה, הוא לא מסוכן לנו כרגע. וסביר להניח שהוא חולה. אולי בשלב מוקדם של המחלה, ההתנהגות שלו אמנם לא אופיינית. אבל הוא רץ קדימה, הוא לא מהווה סיכון כרגע.
המשכנו ללכת, היא מסתכלת אחורה כל כמה שניות לראות שהתן לא בעקבותינו, ואני בלי להביט אפילו פעם אחת.
-את מפחדת? שאלתי אותה.
-אני דרוכה, היא ענתה.
-יש לנו מקלות ואנחנו שתיים, הזכרתי לה.
-יש לי גז פלפל, היא שלפה מהכיס הפתעה.
עם כל החורף שנחת עלינו פתאום, הסערות והקור, אין מה לדבר על צלילות, וכמו שחזיתי, אנחנו כבר לא ממש נפגשים, הגמל ואני.
לא אצלי , לא אצלו, לא בכלל.
הוא אמנם כתב לי הודעה לפני שבוע, איזה סימן חיים, אבל מייד גם כתב שהוא עייף וגמור ושבעוד שבועיים תהיה קצת הקלה מבחינת העומס בעבודה. וכמה שהוא עייף וגמור ואין לו כוח וכל הגוף כואב לו.
או במילים אחרות (כמו שאני קוראת אותן) אל תצפי להפגש ואל תציעי.
אז אני לא מצפה להפגש ולא מציעה.
ולא יוזמת. הספיק לי להתקל בסירוב בפעמיים האחרונות שניסיתי ליזום משהו מעבר לצלילה. (כן פעמיים, כי אני נותנת אמון, מלאת תקווה ואולי פשוט לא מבינה רמזים).
הזמנתי לו ארנק מעלי אקספרס, ארנק לכאלה שלא אוהבים ארנקים.
ארנק שהוא מינימום ארנק ומקסימום מחזיק כרטיסי אשראי ושטרות.
החלטתי להזמין לו אחד כזה, אחרי שראיתי איך נופלת לו חבילה של כרטיסי אשראי מהכיס, כשניסה להוציא ממנו משהו במועדון הצלילה.
למה אתה לא הולך עם ארנק? שאלתי אותו והרמתי שני כרטיסים שהתפזרו ונפלו מתחת לשולחן.
לא נוח לי, הוא אמר.
ולהרים מהרצפה זה נוח? תהיתי. אני אחפש לך משהו נוח, אמרתי. וחשבתי על הארנק שראיתי אצל המהנדס, שנראה מטופש וסתמי כל כך, שרק בחורים יכולים לחשוב שהוא הברקה. ואכן המהנדס שהוא בחור נבון לכל הדעות התייחס אליו כאל הברקת המאה.
הוא הסכים לאחר שווידא שזה לא יקר ולא אוציא עליו הרבה כסף.
הזמנתי, והארנק הגיע, ואז שאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות עם הארנק הזה.
להסתובב איתו בתיק עד שתנוח הרוח על הגמל והוא יחליט להפגש? (מינימום שבועיים, סביר להניח שיותר, הרבה יותר) והתשובה היתה שזה סתם יעצבן אותי ויזכיר לי שהוא נמנע מלהפגש.
אז שלחתי לו את הארנק בדואר. הוא יקבל אותו בשבוע הבא. אני תוהה איך הוא יגיב.
מה שכן, לא קשה לי בלעדיו כמו שהיה קשה לי פעם. התקופה הארוכה שבה לא היינו בקשר בכלל לימדה אותי להסתדר מעולה בלעדיו. למעשה אני יכולה לשקוע בקלות בתקופה כזו שוב. יותר קל להתמודד עם תחושת הדחיה ככה.
אולי זה רעיון לא רע, להיות איתו בקשר רק בקיץ, בצלילות.
זה בטח יחסוך לי את מפח הנפש בלגלות כל פעם מחדש, שהוא לא רוצה להפגש מעבר לזה.
כוח הצלה רוצה לצאת גם היום להליכה, אין כמו הליכה כדי לפרק רגשות שליליים ולהזיע החוצה כעס. אולי אפילו נראה תן עוד פעם. ואולי אפילו אזכור שצריך לפחד מהם, אחרי הכל הרגו תן עם כלבת מאה מטרים מהבית שלי לפני כמה שבועות.
ורקפת כדי לשמוח.
 |
| רקפת שמצאתי בהר לאחר הגשמים העזים האחרונים, התדרדרה עם מפולת אבנים לשביל. השנה מצאתי לא מעט כאלו. |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה