יום חמישי, גשום וסוער, ואחריו שישי , סוער אפילו יותר.
ויש לי מישהי חשובה ויקרה שחוזרת מחו'ל, חולה.
התחזית מבשרת - שיא הסערה.
האינטרנט מלא בתמונות של הצפות, רכבים שקועים עד מעל לגובה הדלתות בשלוליות (למה נכנסתם לשלולית עמוקה כל כך?)
אבל יש מישהי, חשובה ויקרה שחוזרת מחו'ל, דווקא ביום סערה, בשיאו, חולה. עם חום והרגשה כללית גרועה במיוחד.
במצב רגיל היתה עולה על רכבת ומחליפה עוד אוטובוס אולי, או שהיו אוספים אותה בדרך. אבל עם חום, ביום שהוא שיא הסערה זו פשוט התעללות. בעצם גם ביום שהוא לא שיא הסערה זה די נורא להסתובב עם חום רחוק מהבית ורחוק מהמיטה. מי שהיה אמור לקחת אותה משדה התעופה הודיע לה שלא יבוא, כי שיא הסערה יהיה בדיוק כשתנחת ושתיקח רכבת, זה יותר בטוח.
למישהו חסרה טיפה אמפתיה. כי עבורי המחשבה עליה, מסתובבת בנמלי תעופה כשהיא חולה ומרגישה נורא, היתה קשה מנשוא.
אני אבוא לקחת אותך, אמרתי לה.
השאלתי רכב חזק וכבד יותר משלי , סובארו פורסטר, ויצאתי לדרך בגשם שוטף.
שוטף זו לא מילה. היו רגעים על הכביש שהגשם הכה בעוצמה רבה כל כך ברכב, שבקושי שמעתי את הרדיו. ויחד עם הרסס שהעלו המכוניות האחרות שעל הכביש, כמעט לא ראיתי את הכביש. ממש אפקט דמוי ערפל. היו נהגים שהדליקו אורות מהבהבים, כמו שעושים בערפל כבד.
נסעתי במהירות מתאימה, נמוכה בעשרים קמ"ש מהמהירות הרגילה, אבל האצתי ועקפתי מכוניות איטיות בכביש שש, כי הרסס שהעלו הקשה את תנאי הראות שלי אפילו יותר מהגשם והעדפתי לנסוע רחוק ממכוניות אחרות.
עשרים דקות לפני שהגעתי לשדה התעופה, הגשם נחלש קצת, ואפילו פסק לכמה רגעים וקרן שמש אחת ירדה מהעננים האפורים לאדמה. ואז ראיתי מטוס, טס בבטחון ויציבות.
זה המטוס שלה, ידעתי מייד. זה חייב להיות.
למרות שהיא היתה אמורה לנחות רק בעוד עשרים דקות, פשוט ידעתי שזו היא.
אני באה לקחת אותך, חשבתי אליה.
כעבור עשר דקות היא התקשרה להגיד לי שעכשיו עכשיו נחתה.
למטוס שלך יש זנב כתום, שאלתי?
והיא אמרה- כן.
ידעתי!
כשהגעתי לשדה התעופה שוב התחזק הגשם ואני העדפתי לעצור בכביש האיסוף שבו אסור לחנות, אלא רק לעצור להעלאת נוסעים וחייבים לחכות ברכב.
אבל כיוון שנחתה כמעט רבע שעה קודם, קיוויתי שתהליך היציאה משדה התעופה לא יהיה ארוך.
זה לקח עוד חצי שעה, אבל בסופה היא יצאה מפתח הדלת ונופפתי לה וקראתי לה בהתרגשות, עזרתי לה עם המזוודה והיא נכנסה לבטחון ולנוחות החמה ברכב.
טוב, בטחון זה קצת מוגזם, אולי יותר בטוח מאשר במטוס בשמיים, אבל כבישים בסערה הם לא המקום הבטוח ביותר.
על כביש שש, Waze הפנה אותי ליציאה וירידה לכביש אחר, לא רציתי לרדת מהכביש הישר והרחב ביום גשם סוער כל כך ולמצוא את עצמי על כביש צר יותר, מתפתל ולא מוכר, החלטתי להמשיך ישר ולכן נקלענו כמעט מיד לפקק תנועה שנגרם בגלל תאונה בהמשך.
כנראה הגענו זמן קצר אחרי שהתאונה התרחשה, כי עיקר הפקק היה סקרנים , שהאטו ורצו להסתכל. הרכב הפגוע הושלך מעוצמת המכה לצד הכביש ולא היווה מכשול. לקח שתיים שלוש דקות לעבור את הפקק.
במבט חטוף ראיתי שכל החלק האחורי שלו נמעך לחלוטין, ושזה היה איזה רכב יוקרה, אולי מרצדס , בצבע שחור.
קייויתי שכל מי שהיה ברכב בסדר והמשכתי בזהירות יתר. שמחה שבחרתי ברכב כבד, חזק ויציב .
הגעתי הביתה מותשת מהמאמץ הלא שגרתי של הנהיגה, אבל עם תחושת הקלה וסיפוק, המטען היקר שלי הגיע בשלום ליעדו.
הפקק בקטן בכביש שש.
ויש לי מישהי חשובה ויקרה שחוזרת מחו'ל, חולה.
התחזית מבשרת - שיא הסערה.
האינטרנט מלא בתמונות של הצפות, רכבים שקועים עד מעל לגובה הדלתות בשלוליות (למה נכנסתם לשלולית עמוקה כל כך?)
אבל יש מישהי, חשובה ויקרה שחוזרת מחו'ל, דווקא ביום סערה, בשיאו, חולה. עם חום והרגשה כללית גרועה במיוחד.
במצב רגיל היתה עולה על רכבת ומחליפה עוד אוטובוס אולי, או שהיו אוספים אותה בדרך. אבל עם חום, ביום שהוא שיא הסערה זו פשוט התעללות. בעצם גם ביום שהוא לא שיא הסערה זה די נורא להסתובב עם חום רחוק מהבית ורחוק מהמיטה. מי שהיה אמור לקחת אותה משדה התעופה הודיע לה שלא יבוא, כי שיא הסערה יהיה בדיוק כשתנחת ושתיקח רכבת, זה יותר בטוח.
למישהו חסרה טיפה אמפתיה. כי עבורי המחשבה עליה, מסתובבת בנמלי תעופה כשהיא חולה ומרגישה נורא, היתה קשה מנשוא.
אני אבוא לקחת אותך, אמרתי לה.
השאלתי רכב חזק וכבד יותר משלי , סובארו פורסטר, ויצאתי לדרך בגשם שוטף.
שוטף זו לא מילה. היו רגעים על הכביש שהגשם הכה בעוצמה רבה כל כך ברכב, שבקושי שמעתי את הרדיו. ויחד עם הרסס שהעלו המכוניות האחרות שעל הכביש, כמעט לא ראיתי את הכביש. ממש אפקט דמוי ערפל. היו נהגים שהדליקו אורות מהבהבים, כמו שעושים בערפל כבד.
נסעתי במהירות מתאימה, נמוכה בעשרים קמ"ש מהמהירות הרגילה, אבל האצתי ועקפתי מכוניות איטיות בכביש שש, כי הרסס שהעלו הקשה את תנאי הראות שלי אפילו יותר מהגשם והעדפתי לנסוע רחוק ממכוניות אחרות.
עשרים דקות לפני שהגעתי לשדה התעופה, הגשם נחלש קצת, ואפילו פסק לכמה רגעים וקרן שמש אחת ירדה מהעננים האפורים לאדמה. ואז ראיתי מטוס, טס בבטחון ויציבות.
זה המטוס שלה, ידעתי מייד. זה חייב להיות.
למרות שהיא היתה אמורה לנחות רק בעוד עשרים דקות, פשוט ידעתי שזו היא.
אני באה לקחת אותך, חשבתי אליה.
כעבור עשר דקות היא התקשרה להגיד לי שעכשיו עכשיו נחתה.
למטוס שלך יש זנב כתום, שאלתי?
והיא אמרה- כן.
ידעתי!
כשהגעתי לשדה התעופה שוב התחזק הגשם ואני העדפתי לעצור בכביש האיסוף שבו אסור לחנות, אלא רק לעצור להעלאת נוסעים וחייבים לחכות ברכב.
אבל כיוון שנחתה כמעט רבע שעה קודם, קיוויתי שתהליך היציאה משדה התעופה לא יהיה ארוך.
זה לקח עוד חצי שעה, אבל בסופה היא יצאה מפתח הדלת ונופפתי לה וקראתי לה בהתרגשות, עזרתי לה עם המזוודה והיא נכנסה לבטחון ולנוחות החמה ברכב.
טוב, בטחון זה קצת מוגזם, אולי יותר בטוח מאשר במטוס בשמיים, אבל כבישים בסערה הם לא המקום הבטוח ביותר.
על כביש שש, Waze הפנה אותי ליציאה וירידה לכביש אחר, לא רציתי לרדת מהכביש הישר והרחב ביום גשם סוער כל כך ולמצוא את עצמי על כביש צר יותר, מתפתל ולא מוכר, החלטתי להמשיך ישר ולכן נקלענו כמעט מיד לפקק תנועה שנגרם בגלל תאונה בהמשך.
כנראה הגענו זמן קצר אחרי שהתאונה התרחשה, כי עיקר הפקק היה סקרנים , שהאטו ורצו להסתכל. הרכב הפגוע הושלך מעוצמת המכה לצד הכביש ולא היווה מכשול. לקח שתיים שלוש דקות לעבור את הפקק.
במבט חטוף ראיתי שכל החלק האחורי שלו נמעך לחלוטין, ושזה היה איזה רכב יוקרה, אולי מרצדס , בצבע שחור.
קייויתי שכל מי שהיה ברכב בסדר והמשכתי בזהירות יתר. שמחה שבחרתי ברכב כבד, חזק ויציב .
הגעתי הביתה מותשת מהמאמץ הלא שגרתי של הנהיגה, אבל עם תחושת הקלה וסיפוק, המטען היקר שלי הגיע בשלום ליעדו.
הפקק בקטן בכביש שש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה