קודם כל וידאתי מראש שיש לו תוכניות להפגש איתי בסופ"ש, ותכננתי שאם הוא ילך לצלול בשבת, אני אבוא למועדון ואספר לו על כוס קפה. לא היה סיכוי שאספר לו, שלא פנים אל פנים.
אבל הוא החליט לקפוץ לאילת בחמישי עד שישי ולבוא אלי בשבת. ככה שזה הסתדר מצוין.
התוכניות שלו היתה להגיע אלי מוקדם בבוקר, ושנסע לכנרת לשעתיים שלוש עד שיהיה חם מידי ואז נחזור.
אני תארתי לעצמי שהנסיעה לכנרת לא תצא לפועל, אבל השארתי את זה פתוח.
בלילה לקחתי כדור שינה כדי להרדם, כי הייתי מוטרדת מהתגובה שלו. ידעתי שאני הולכת להכניס אותו לסטרס וזה לא עשה לי טוב.
הרקע של הציפייה לתגובה שלו הוא שהגמל הוא אלמן. אשתו נפטרה מסרטן כשהיו נשואים טריים, כשלוש שנים אחרי שהתחתנו. האירוע היה קשה וטראומטי מאד והוא לא הצליח להשתקם באמת אחר כך. לדעתי הוא פוסט טראומטי וסובל מדיכאון ברמה כזו או אחרת. וכמובן שלא מטפל בזה.
אם אני לא מרגישה טוב, הוא נכנס ללחץ מטורף, לא פרופורציונלי לחולי ולא מצליח להרגע באמת עד שהוא רואה שאני בסדר.
למרבה המזל אני לא חולה הרבה...
לאורך השנים שאלתי את עצמי ואותו איך להתנהל אם יתברר שאני חולה במשהו רציני או שאני צריכה לעבור הליך רפואי כמו ניתוח גדול.
כשהיינו פחות קרובים מהיום, ושוחחנו על זה (אחרי שהוא חלה בסרטן), הוא אמר שאם אני אחלה בסרטן הוא מעדיף שאמסמס את הקשר שלנו ואעלם מחייו, שהוא לא רוצה לדעת ולהתמודד עם עוד סרטן, שבעיניו שווה כמובן למוות ודאי.
אבל השנים עברו, הקשר שלנו השתנה, וכשקיבלתי את תשובת הפתולוגיה, היה לי ברור שאין מצב להעלם מחייו. גם כי אני לא רוצה וגם כי הוא לא רוצה. וגם כי זה לא סרטן, עדיין.
בשישי בלילה לקחתי כדור שינה והצלחתי לישון עד ארבע לפנות בוקר שזה לא רע.
הוא הגיע בשש וחצי בבוקר והצטרף אלי למיטה, שזה הכי כייף, למרות שלא באמת ישנתי כבר שעתיים וחצי, אני אוהבת להתעורר בחיבוקים ונשיקות.
הוא הבין די מהר שהכנרת כבר תחכה לפעם אחרת וההתלבטות הבאה היתה אם להכין ארוחת בוקר בבית או לצאת לאכול.
בסופו של דבר החלטנו לצאת לאכול בבית קפה קרוב.
לפני שיצאנו וידאתי שהוא מתכוון לחזור איתי הביתה ולא לנסוע חזרה לביתו אחרי האוכל.
אם היה מחליט להמשיך הביתה הייתי נאלצת לספר לו בבית קפה, שזה פחות מאידאלי. אבל הוא התכוון לחזור איתי ולהשאר עוד קצת. מזל, זה אפשר לנו ליהנות מארוחת בוקר כיפית ולא לצלק גם את חווית בית הקפה. ניצלתי את חוסר הידיעה שלו את העומד להתרחש והצלחתי לשכנע אותו שיסכים שליום ההולדת הבא שלו אקנה לו, יחד עם האחים שלו טיסה בטרקטורון מעופף.
איזה שה תמים הוא היה, התחושה שהוא עדיין תמים ולא יודע כלום צרבה לי בכל דקה ודקה, יחד עם הנאה אמיתית מהרוגע שלו.
כשחזרנו הכנתי לנו קפה והלכנו לחדר השינה לקשקש ואולי לראות איזה סרט. ואז אמרתי לו שאני צריכה לספר לו משהו.
שאני עומדת לעבור ניתוח.
שאם הוא זוכר, עברתי בדיקת היסטרוסקופיה(הוא זכר) והתוצאה הראתה שיש תאים לא תקינים, לא סרטניים(!! ) אבל כיוון שלא תקינים נדרש ניתוח של הוצאת הרחם, השחלות החצוצרות ובלוטות הזקיף.
הוא קפא לרגע, התיישב, מזיע כולו, קם והלך לשירותים, וכשחזר אמר לי שהרגיש כאילו נשטף כולו כמו מפל.
אותה הרגשה היתה לו כשחזר הביתה מההוספיס של אשתו, כשאמרו לו ללכת לנוח, כי זה יקח עוד זמן, ואז כשהגיע התקשרו לומר לו שזה נגמר. והוא תאר את הרגע שבו עמד עם הטלפון ביד והרגיש כאילו נשטף כולו כמו במפל.
כן, בדיוק כמו שחששתי, זה החזיר אותו לטראומה ההיא.
הוא קצת כעס/נפגע שלא סיפרתי לו קודם (אפילו למהנדס ולדביקה סיפרת לפני שסיפרת לי? ) אחר כך אמר שזה שלי ושזו זכותי והחלטה רק שלי.
התמרמר שזה ביום שהוא עובד ואין לו זמן להתחלף כדי שיוכל לבוא.
אמרתי שאני לא רוצה שיבוא, שאם היה אפשר הייתי נוסעת וחוזרת לבד.
הוא התעקש שיבוא, אמרתי סבבה, תבוא. ובפעם הבאה שתהיה מאושפז, אני אבוא ולא מעניין אותי אם יתאים לך או לא, פשוט לא אשאל אותך. למעשה אמרתי לו שאשים כזה גדול על זה שהוא יבקש שלא אבוא.
אז הוא אמר שבסדר, הוא יתקשר.
אחר כך הוא התמרמר על זה שחודשיים אני מסתירה ואיך לא סמכתי עליו שיצליח להתמודד?
שאלתי אותו למה זה טוב, ומה היתה תורמת לו הידיעה? להיות בסטרס חודשיים, כשאין לך באמת מה לעשות, לא היה מועיל בכלום.
הוא הסכים בחירוק שיניים שאני צודקת.
אחר כך שוחחנו על היום שאחרי, מה זה אומר מבחינת התאוששות ומה זה אומר מבחינת סקס.
הוא נע בין "אני לא אגע בך יותר" מרוב פחד שיפגע בי, ל"בין מעניין מה ישתנה".
אמרתי לו שנצטרך לגלות יחד ושאין לי באמת מושג איך זה ישפיע. אולי תהיה ירידה בליבידו, אולי הוא יצרך לעזור לי עם ג'ל סיכוך כי אהיה במנפואזה מלאה אחרי הניתוח. אולי התחושה תשתנה, אולי לא אצליח ליהנות מסקס באותה רמה. אולי הוא יצטרך לעבוד קשה יותר כדי לספק אותי.
( מתנצלת על הירידה לפרטים, אבל זה בהחלט מטריד אותי ואותו).
בסופה של השיחה הוא אמר שמרגיע אותו להבין שאני שלמה עם ההחלטה והניתוח ושתיכף זה יהיה מאחורינו.
צופה מהצד שאינו מכיר את הנפשות הפועלות, היה יכול לטעות ולחשוב שהוא רגוע וסבבה עם הסיפור, אבל כשנפרדנו ליד הדלת הוא אמר - טוב, אבל אם את הולכת, תמצאי דרך לספר לי איך זה.
אמרתי לו שאם אמות אבוא אליו בחלום, אבל בשביל זה הוא יצטרך לישון. ושאשמור לו מקום למעלה.
בערב התקשרתי לראות שהוא אכל במהלך היום ושהוא בסדר. הוא אמר שכן.
הבוקר שלח לי הודעת בוקר טוב בשש ודקה, כלומר, לא ישן כל כך בלילה... זה היה צפוי.
עכשיו נשאר לי לספר לאמצעית שחזרה בלילה מירח הדבש שלה. בחיי שמזה אני חוששת פחות...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה