הכרתי אותו כשהייתי בת 18 בערך, ובהתחלה היה לי קשה איתו.
הוא היה איש מעשה ואיש מעשי מאד. לא איש של מילים. עושה מה שצריך ודי, אין צורך להרחיב בנושא. שום דבר לא קשה מידי או גדול מידי.
כשהיה מדבר איתי, או עם כל אחד אחר, בטלפון, ברגע שהיה מסיים לומר את מה שרצה, טראח! היה טורק את השפופרת לעריסתה. וואו, כמה פעמים נשארתי עם פה פעור באמצע מילה כשצליל הטריקה ואחרי צליל החיוג מהדהדים באוזני...
שום דבר לא היה זוכה לסופרלטיבים והשתפכויות, האוכל שהכי אהב זכה לציון האיכות - בסדר. רק בשנים האחרונות התקלקל והתרכך והיה אומר שהאוכל טעים. זהו.
לא היו לו שום מסננות וכל מה שהיה עובר לו בראש היה יוצא מהפה, כולל השאלה, נו מתי כבר יהיה לי נכדים? לצביקה יש כבר חמישה! בזמן שאני הייתי בטיפולי פוריות ונאבקתי כל חודש וחודש עם התשובה השלילית...
אחר כך למדתי שהחוץ לא מעיד על הפנים.
הוא מעולם לא נטר טינה, אם כעס, הכעס היה נעלם במהירות וללא עקבות. הוא היה מוכן לעשות עבור ילדיו, נכדיו ומשפחתו, וגם עבור כל אחד אחר, הכל ועכשיו.
הוא אהב את כולנו ואהב את הכלבים שלנו, הכלבה התולעת ז"ל היתה הולכת אליו כל יום והוא היה שומר לה תמיד שקיות של אוכל ביתי, לה ולכל כלב משפחה אחר.
הוא היה גאה במשפחתו, תמיד ראה את הטוב והמוצלח שבכולם.
ואנחנו חושדות, וזו אפילו היתה הבדיחה המשפחתית שלנו, שהנכד המועדף עליו הוא בכלל בן הזוג של הגדולה.
בין השניים האלו נוצר חיבור מהיום הראשון, שיחות אינסופיות על כדורגל וכדורסל. הם היו יושבים להם בשולחן ארוחת שישי ומדסקסים ענינים חשובים.
כשהוא ידע שבן הזוג יגיע לארוחת ערב, תמיד הוא היה שמח יותר. לא היה מאושר ממנו בחתונה של הגדולה ובן הזוג.
הוא חלה בסרטן העור, מלנומה, לפני כחמש עשרה שנה, וחי כנגד כל הסיכויים והסטטיסטיקות, איש תאב חיים היה. שום טיפול לא היה קשה לו, ושום בשורה רעה לא הכבידה עליו יותר משעות ספורות, היו בשורות שהוא פשוט כאילו לא שמע.
בשנה וחצי האחרונות מצבו הלך והתדרדר, בחודש וחצי האחרונים, התבשרנו שהטיפול שקיבל לסרטן כבר לא משפיע. הוא, שהיה אופטימי כתמיד רצה להמשיך ולנסות טיפול מחוץ לסל. ואנחנו הלכנו איתו. וקידמנו את התהליך. אגב, את האישור לתרופה קיבלנו ביום שבו נפטר.
אני ראיתי שהוא מתדרדר והולך. הוא רזה מאד, איבד את התאבון שאפיין אותו תמיד ונחלש. וידעתי ששום טיפול כבר לא יציל אותו, אבל לא אמרתי דבר.
לפני כחודש וחצי בניתי מדרגות עם מעקה בכניסה לביתי כדי שיוכל לעלות בקלות ובביטחון, הוא הספיק להשתמש בהן שלוש פעמים.
ביום חמישי האחרון עוד התווכח עם חמותי על כך שהוא רוצה לבוא לאכול ארוחת שישי עם כולנו,חמותי חשבה שהוא חלש מידי, הנה, הוא נרדם בארוחת הצהריים, ונמנם רוב היום... ובשישי בבוקר כבר היה מחוסר הכרה כשבאה אליו בבוקר.
כשהיא התקשרה לספר לי, עזבתי הכל ורצתי לבית האבות שבו שהה, חלקית, בחודשים האחרונים.
ברגע שנכנסתי לחדרו הבנתי שזה הסוף. הוא נשם נשימות סופניות והיה ברור שזה עניין של שעות עד ימים בודדים.
הקטנה רצתה לראות אותו, אז ישבתי איתה והסברתי לה מה זה אומר. היא החליטה שלמרות שהמראה לא נעים, תלך להיפרד, ואחר כך כתבה לי שהיא שמחה שהלכה.
חמותי התקשרה לילדיה והזמינה אותם וכולם הספיקו להגיע ממש ברגעים האחרונים.
וכך הוא נפרד מהעולם, בשקט ושלווה, ללא כאבים ומצוקה, כשהוא מוקף בילדיו ובאשתו.
זה היה כל כך מהיר, אמרה לי היום אחת הכלות.
כן אמרתי לה, הוא נפרד בדיוק כמו שנהג להפרד בטלפון, במהירות שמשאירה אותך עם פה פעור ועוד כמה מילים שרצית להגיד....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה