יום שלישי, 26 בינואר 2021

דדיסיטר

לפני כחודש וחצי פנתה אלי אשתו של אבא שלי (אשתו השניה, לא אמא שלי) ושאלה אם אוכל להיות עם אבא סופ"ש אחד שלם, כיוון שהיא מתכוונת לנסוע לחו"ל לבקר את הבת הדוסית שלה, אחותי, שגרה בניו יורק.
היא הסבירה שהאמא של החתן נוסעת והזמינה אותה להצטרף, הן חברות טובות וזו הזדמנות, היא מאד מתגעגעת ולא ראתה את הבת כבר שנה וחצי ועוד לא ראתה את הנכדה האחרונה שנולדה לפני כמה חודשים.

כבר אז זה נראה לי זמן מוזר ולא מתאים, אבל לא אמרתי על זה כלום.
אמרתי לה שאני רק צריכה לראות איך זה מסתדר עם הניתוח של הקטנה, ועד כמה היא תהיה עצמאית שאוכל לעזוב אותה לסוף שבוע שלם.
אבל לעצמי חשבתי שזה חרא זמן לאשה בת 75 להיכנס למטוס ולטוס לניו יורק, בעונת החורף הקפואה, בזמן של בחירות משוגעות ואלימות מטורפת שם, ועם הקורונה פה ושם, שלא יודעים מה יהיה מהיום למחר.
וכמובן חשבתי על אבא שלי שכל כך תלוי בה, ושכל נסיעה שלה לשם מדרדרת את מצבו ובדרך כלל מביאה אותו לאשפוז מסיבה זו או אחרת.
אבל כאמור לא אמרתי כלום. זה שיקול שלה ואלה החיים שלה ואני לא יכולה להחליט בשבילה.

ככל שהתקרב המועד, ככה הטיסה הרגיזה אותי יותר. כבר נכנסנו לסגר, והתחלואה הולכת ומאמירה, מה לעזאזל דחוף לטוס עכשיו? למה לא לחכות חודשיים שלושה עד שהחיסונים יתחילו להשפיע והתחלואה תרד, או שהסגר יעבוד והתחלואה תרד, או משהו.
אבל לא אמרתי כלום. כאמור, זו החלטה שלה וחיים שלה. 
אני יכולה להחליט רק על עצמי, וכיוון שלקחתי על עצמי סופ"ש של דדיסיטינג, אז אין מה לעשות.

כשהגיע יום שישי, ארגנתי הכל, ניקיתי את הבית, ארזתי מזוודה קטנה ונסעתי לעיר שבה הוא גר.
קצת חששתי ממחסומי משטרה ומהצורך להוכיח שאני בנסיעה לגיטימית, אבל חששותי היו לשווא. לא בדרך לשם ולא בדרך חזרה, שעה לכל כיוון, לא בהליכות שעשיתי על שפת הים ולא בביקור אצל אחותי לצהריים בשבת, לא ראיתי אפילו מכונית משטרה אחת. ולא שוטר ולא אכיפה ולא נעליים.
אין לי מושג על איזה סגר מדברים.

הסופ"ש עבר לאט, הייתי עייפה רוב הזמן מהשבוע הקשה שקדם לו, מהעובדה שלא הייתי בבית שלי ומהצורך להוות חברה והשגחה על אבא שלי.
הבית שלו מעולם לא היה הבית שלי, מעולם לא היה לי בו חדר או פינה, אף פעם לא הרגשתי בו בבית. 
ועכשיו נדרשתי לתפקד בו כאילו אני מכירה ויודעת הכל.
חיממתי לנו אוכל שאשתו בישלה והכינה מראש, לארוחת ערב ביום שישי.
ישבתי איתו שעות ארוכות בסלון הגדול והקר כדי שלא יהיה לבד. בהינו יחד בטלויזיה וקצת דיברנו, הוא לא ממש איש שיחה בשנים האחרונות, בגלל מצבו הבריאותי.
הסעתי אותו לארוחת צהריים אצל אחותי, החזרתי אותו כשנמאס לו, אחרי זמן קצר, וביליתי איתו שוב ערב ארוך ומשמים.
יצאתי בשישי ובשבת להליכות ארוכות לבד, קצת לנשום אויר, פיזית ומטאפורית.

בבוקר יום ראשון קמתי מוקדם בבוקר ונסעתי ישר ליום עבודה.
לא כייף גדול לעשות בייביסיטר לאבא שלך, ולא כייף לחזור לעבודה אחרי סופ"ש מתיש ומייגע ביותר.

בנתיים סגרו את נתב"ג וחושבים להאריך את הסגירה. אם יאריכו, אשתו תתקע בחו'ל ולא תוכל לחזור.
אחותי שנושאת בעיקר האחריות לטיפול היומיומי, תצטרך להמשיך לג'נגל ולהחזיק את כל הכדורים באויר, ואני כבר לוקחת בחשבון שאולי אצטרך להעביר שם עוד שבת.

ומה שהכי מבאס אותי, זה שאין לי אף אחד שאני יכולה להגיד לו, הרי אמרתי שזה מה שיקרה.
אז באתי לפה להגיד את זה.
ידעתי שזה לא יהיה מוצלח ושהנסיעה עכשיו היא מטופשת.
ושהלוואי הלוואי שתגמר רק בזה שהיא תתקע עוד כמה ימים בחו'ל ולא בקטסטרופה גדולה יותר.




אין תגובות:

פרסום תגובה